אף אחד לא מבין אותי, אני מרגישה כאילו כולם סביבי חיים, יש להם עבודה, משפחה, לימודים, חברים, תחומי עניין וכו'. גם לי יש את כל אלה, על פניו, אבל לא באמת. אני לא מרגישה חיה, אני לא מרגישה מאושרת, אני לא קרובה לזה בכלל. אף אחד לא מבין כי אני בעצמי לא מבינה. אני כבר לא מצמצמת, המשקל כבר תקין, הכל אמור להיות מדהים, אבל הכל לא מדהים, הכל רחוק מלהיות מדהים. אני אוכלת בלי שליטה, מנוגד לכל מה שאני מאמינה בו או רוצה בשביל עצמי. אני מתבאסת, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את הגוף הזה, אני שונאת הכל. התפריט נהיה איזשהו גבול גזרה כזה, אבל אני לא ממש אוכלת על פיו. אני גם ממשיכה לעלות שזה הכי מתסכל, אין לי שום שליטה על המשקל, אין לי שום שליטה על מה נכנס לי לפה. איבדתי את השליטה לגמרי, אני מפחדת מעצמי לפעמים, מכמה שאני לא בשליטה על כלום. הגוף משתנה והנפש משתנה. הוא חושבים שהם גרמו לי להבריא או לפחות להיות על דרך ההחלמה אבל הנפש שלי בוערת מבפנים, בחיים לא הייתי כל כך אומללה וחסרת אונים. לפחות אז הייתי רזה, בתת משקל, היה לי סממן גופני לנפש הפצועה (גם אם היא לרוב לא הרגישה ככה). ומה עכשיו? גם לקחו ממני את הרזון, גם לקחו ממני את השליטה (אני לא יכולה לצמצם יותר, גם כי זה נהיה לי יותר קשה וגם כי הפיקוח עליי לא מאפשר לי לרוב). אז מה נשאר לי בחיים האלה? רק שומן ותסכול וכאב לב. אני רוצה לחזור לחיות כמו פעם, אני רוצה להיות יכולה להתעסק בדברים אחרים, להשקיע בלימודים (כי בנתיים אני רק מדרדרת בהם ואין לי מושג איך אעבור את התקופת מבחנים הבאה), לצאת עם חברים, לטייל ולחיות טוב באמת, לא רק למראית עין.
ידעתי שזו הייתה טעות לשתף פעולה, ידעתי שאתחרט על כל ביס. כולם חושבים שאני במקום יותר טוב אבל בתכלס בחיים לא היה לי כל כך קשה ואף אחד לא מבין את זה ואני גרועה בלהסביר, אני גם מרגישה שאין מקום לזה עכשיו שהגוף החלים, שאף אחד לא יאמין אם אין לזה "תעודה גופנית" או שיחשבו שאני מגזימה. אני לא יודעת מה לעשות, להמשיך טיפול שגורם לי להיות כל כך אומללה? או שאולי בלי הטיפול אהיה אומללה עוד יותר? ואולי אם אפסיק את הטיפול אוכל לחזור לצמצם ולהרגיש יותר טוב אפילו רק לקצת..