הי נולדת, מצטערת על התסכול והייאוש שאת חווה בטיפול הציבורי. נשמע שקיבלת מעטפת טיפולית באמת יוצאת דופן וצר לי לשמוע על האכזבה שלך ממנה. מבין המילים נשמע, שאת מעריכה שבמצבך אינך יכולה להפיק מטיפול מרפאתי, שכן את זקוקה למעטפת אינטנסיבית עוד יותר כאשפוז יום. אם כך, אולי כדאי לשקול זאת מחדש, למרות המחירים הכרוכים בכך.

אנחנו מנסים לפנות לעוזר של ליצמן במטרה שיפתחו אשפוז יום במרכז, בינתיים אין תגובה חוץ מזה שזה בטיפול. מעבר לכך משהו מוזר לגמרי, התקשרו אתמול מהמרפאה שהדיאטנית מקבלת בה שהיא חולה ומבטלת את הפגישה הבאה שלנו ביום ראשון, (אחרי שכבר ביטלה גם את הפגישה של השבוע) וקבעה לי רק לעוד חודש.... כאילו לי לא אכפת... עוד זמן שלא ילחצו עלי... אבל מרגיש לי חרא שאם באמת המצב שלי בכי רע אז לאף אחד לא אכפת. מתלבטת עם עצמי אם לומר למישהו מצוות הטיפול את העניין, או פשוט לשחק אותה כאילו יש לי פגישות והכל טוב (מה שלא מתאים לי בעליל, לא יכולה לשקר... ואיפה שהוא כן רוצה שידאגו..) חוץ מזה מה ששאלתי האם יש מצב לפתח עמידות לטיפול, או למצב בכלל? ועוד דבר האם יכול להיות שהמצב הגופני ירוד מאי פעם, אבל למרות זאת מרגישים טוב ואולי אפילו יותר טוב מתמיד? איך מסבירים את זה? זה אולי סוג של אופוריה שתתנפץ לי בפרצוף, או שיכול להיות שלמרות הBMI הנמוך מאד, אני במצב מעולה, למרות הדאגה של כולם?

דנה, תודה. מצבי לא מעולה אבל התחושה היא כשאני משווה למה שהיה אפילו כשהייתי ב BMI גבוה יותר , התחושה כביכול יותר טובה שאני לא מרגישה כ"כ נורא שאני צריכה טיפול, כאילו מרגיש שאו שאני במן אופוריה או שאני בהכחשה כלפי המצב. לגבי הטיפול התכוונתי שאולי אני מרגישה כרגע שאין לי כח לכלום גם לא לטיפול, לא מרגישה במצב שמסוגלת לטפל במשהו כי הכל מרגיש כ"כ רגיש שאני לא מסוגלת לגעת בו אפילו. ואז אני תוהה האם אני מסוגלת להיות כרגע בטיפול