לילה טוב,

נפצעתי בפעילות מבצעית והוכרתי כנכה על פגיעה בקרסול ובעמ"ש המותני.
לפני כיומיים הגעתי לועדה עליונה לאור עירעור שהגשתי להכרה בCRPS ממנו אני סובל ברגל.

ציינתי בפני הרופאים שהמקום כאוב מאוד וכל נגיעה גורמת לי לסבל רב (מרגיש כמו שילוב בין מוט מלובן שנתקע לך בבשר ביחד עם קרח שהודבק למקום לזמן רב). בישתי שיהיו עדינים וציינתי שאני מבין שהם חייבים לבדוק ולגעת רק ביקשתי בעדינות.

מי שהכאיב לי במיוחד היה הפלסטיקאי שרצה לדעת האם יש שוני בין סוג הכאבים בין השטח שסובל מCRPS לבין השטח של הצלקת (מוכל בשטח הראשון).

כל כך הכאיבו לי שנאלצתי לבלוע 2 כדורי זלדיאר כדי להירגע (נשארתי לשבת בחוץ כשעה שלמה לאחר הבדיקה- כל הגוף שלי רעד מרוב כאב). הרגשתי ממש שנאנסתי, רציתי לצעוק שאני מוותר על הערעור- אבל חשבתי שעוד שניה זה יסתיים.

לא רק שאני צריך להתמודד ביום-יום עם הכאב הבלתי נסבל וההשלכות שלו, אילצו אותי להתמודד עם כאב לא אנושי ובעיקר עם איבוד הכבוד העצמי שעוד נשאר לי. אני בטוח שגם אם תחול החמרה במצבי או שיזמנו אותי עוד פעם לבדיקה- אני מוותר על הכל.


מצטער אם שיגעתי- אבל הייתי חייב לפרוק.