שלום אפרת יקרה וברוכה הבאה לפורום: ראשית אני ראשונה להזדהות עם כאבך וצערך. בשנה האחרונה חווית שני אירועי דחק - האובדן של הורייך. הורים שמלווים אותך במשך 44 שנה נפטרו שניהם בטווח זמן קצר ולפני שהספקת לעבד את האבל על האחד נפטר ההורה השני, את גם כותבת שנפטרו באופן לא צפוי שזה ודאי מקשה על ההתאוששות והיכולת להיפרד מהם. את גם מציינת שיש לך בת שהתגייסה-שינוי נוסף בחים, בת מתבגרת (עם מתבגרים הרבה התמודדויות רגשיות) ובת שנה שמצריכה ממך המון משאבים. לא פלא שאת חוולה לחץ, מתח, חרדה שאולי גם משפיעים עלייך פיסית והרי ידוע שיש קשר בין הגוף לנפש. היה עוזר לך מאוד אם היו לך מערכות תמיכה, מישהו שיוכל לסייע לך, להיות אתך בכאב. ציינת שבעלך לא כ"כ מעורב, אולי קר. אבל בכל זאת בעלך? אולי הוא לא לגמרי מודע ללחץ שאת מצויה בו. את חושבת שאת יכולה לערב אותו, לשתף אותו? להגיד לו שאת זקוקה לו. מה עם חברה טובה, אחים? את לא צריכה להיות עם הכל לבד. מה קורה לך במהלך היום? את עובדת, לומדת? אם תוכלי לשתף קצת יותר, אולי גם נוכל להציע לך פה קצת תמיכה? ורד

תודה רבה להתייחסות.בעלי לא אדם שאפשר לדבר איתו חוץ מלהביא כסף הוא לא מוצלח בכלום..וכל היום לא נמצא בבית.אין לי אף חברה טובה כיום.עם אחותי והאחים אין קשר של שיחות ..משפחה סגורה כל השנים היינו.בעיה שעכשיו מתנקמת בנפש..אני מנסה לפתח קשרים בסביבה אבל זה עוד לא משהו קרוב..אני כמעט ו לא עובדת בגלל הקטנה. שתהיה בגן אחפש משהו רציני .אני רוב הימים איתה בבית ומטפלת בבית גם.ואיתה גם מחוץ לבית בעיר בגינה או ברחובות סתם הולכת.

אני שומעת שאת מרגישה מאוד לבד, אבל גם נראה שאת מנסה לשפר מצב זה, את כותבת שאת מנסה לפתח קשרים בסביבה, גם לחפש עבודה רצינית כשבתך תהיה בגן, אז יש מקום לאופטימיות ולתקווה שההרגשה שלך יכולה להשתפר הגם שיהיו ברקע נסיבות מאתגרות. את כותבת על סגירות של המשפחה של האחים שלך, של בעלך. אולי התרגלת במשך שנים למצב זה וגם נכנסת למעגל הזה והיום יש לך צרכים שונים-כפי שכתבת "מתנקמת בנפש", אולי גם את קצת נסגרת? אולי קשה לך לבטוח, להאמין שיכול להיות שיח אחר? אולי שווה לנסות?

תודה. אין לי בררה אני אהיה חייבת לנסות .עד לפני שנה וחצי ,כל פעם שרציתי לדבר על משהו או סתם לדבר צלצלתי לאמא..הסתמכתי עליה רק. וזה אסור היה שיקרה .עכשיו כמובן שהיא חסרה הכי.יותר מאבא.

את מתארת מערכת יחסים מאוד קרובה עם אמך, האובדן שלה הוא כ"כ קשה, כ"כ ריק בלעדיה. עם זאת (וזה כמובן לא סותר) החוסר שלה בחייך אולי מאלץ אותך להתבונן על מערכות יחסים שלך עם אנשים, על הלבד שלך, על הצימאון למשהו אחר. זה גם יכול אולי לדרבן אותך לנסות ליצור קשרים כאלה עם עוד אנשים. לפעמים מתוך משבר יכולה להגיע צמיחה. יתכן ועדיין הכל מאוד טרי, אבל אני כן "שומעת" בדברייך אמונה, תקווה. מה את חושבת?

היי אפרת לא נראה לי שאמונה זאת הבעיה שלך לי נראה שמדובר פשוט בחוסר ביטחון בעצמך- חוסר ביטחון בלשים גבולות לומר לבעלך וגם לעצמך שגם לך מגיע!!! גם לך מגיע יומיים בשבוע לעצמך זמנים שתעשי מה שאת רוצה, בין עם לבדך ובין עם חבר/ה תתעודדי ותתחילי להאמין- אבל בעצמך בהצלחה :)