מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה
כמוניOCD הפרעה טורדנית-כפייתיתאשמח לעזרה מאנשים מבוגרים שחיים עם או סי די

אשמח לעזרה מאנשים מבוגרים שחיים עם או סי די

08/04/18 0:37
12 תגובות

היי לכולם :)
(הערה: זה יצא מאוד ארוך.
אמ;לק - יש לי אוסידי. אם אתם בני 30+ בערך, והצלחתם לסדר את החיים שלכם למרות האוסידי, אשמח לשמוע איך זה עובד!)

אני בת 17 וחצי, התחלתי לחשוד שיש לי אוסידי בגיל 13 לערך, אבל זנחתי את זה כי זה היה חלק מהאובססיה שלי לאבחן את עצמי במחלות נפש באינטרנט ולהלחץ מכך...
רק אחרי שהייתי בטיפול פסיכולוגי והבנתי כמה מטורף מה שאני מספרת נשמע, הבנתי שלא סתם חשדתי, אלא צדקתי ובאמת יש לי את זה.
זה התחיל לי בגיל 8 בערך, תמיד הרגשתי לא כמו כולם. זה היה הדבר שיש לי ביני לבין עצמי - הבעיה שאני צריכה להתמודד איתה לבד, והיא לא נעלמת רק מתחלפת. כל תקופה היה משהו אחר. דריכה על משבצות באלכסון, ניקיון אובססיבי של החדר והשארת פתקים לאמא שלי שאנחנו צריכים מנקה ואז בושה גדולה - לא הבנתי למה אני מתנהגת איך שאני מתנהגת. אני גם דיי בטוחה שיש לי הפרעת גוף דיסמורפית - כמות הפעמים שאני מסתכלת במראה היא פשוט לא הגיונית. אני בודקת כל דבר אינסוף פעמים, בשירותים (סליחה על הפירוט) אני יכולה לנגב עד שאני מסיימת גלילים של נייר טואלט. הייתה לי גם אובססיה עם הירוק בעיניים, שלא יכולתי להפסיק לגעת בהן. פצעתי את הרגליים שלי וחיטטתי בפצעים (גם דמיוניים) עליהן ועל הידיים עד שהתביישתי לחשוף אותן. הייתי מבזבזת על זה שעות. גם בפנים... זה גרם לי המון סבל. שמתי קרם ידיים המון פעמים. כל פגם קטן בהופעה שלי גרם לי סבל. הייתה תקופה שהיה לי טעם רע בפה, אז חיסלתי חבילות של מסטיקים ושתיתי מים כל הזמן אבל זה רק החמיר את זה, עד שמצאתי דרך להפסיק. וכן, אני שוטפת ידיים המון פעמים! אבל לא מספר ספציפי. אני לא בנאדם כל כךך מדוייק. כל פעם מצאתי פתרון וחיזקתי את עצמי בסוף, אבל לא הצלחתי להפטר מזה מעבר לתקופות מסוימות בהן היה לי טוב יותר. תמיד אנשים אמרו שאני בכיינית ומגזימה לנוכח הקשיים שלי, כי הם לא ידעו מה הקושי שלי באמת. מהצד הייתי יכולה להראות לאנשים מסוימים שמחה חברותית וכאילו הכל מושלם אצלי כשבעצם יש לי חרדה חברתית והתקפי חרדה ואני לא יכולה להפסיק לגלול מחשבות בראשי מאתיים אלף פעם עד שאני לא יכולה להיות בתוך הראש שלי כבר.

יש עוד המון המון דברים, אובססיות מחשבות ופעולות שהתמודדתי איתן (או עדיין) אבל אני לא יכולה לכתוב הכל.
השנה חליתי במחלה ממש נדירה, וגם עברתי טיפול תרופתי שערער אותי נפשית באופן סופי. ניסיתי לסמן להורים שלי בכל דרך שאני במצוקה אבל הם לא אנשים של רגשות. הם מאוד אוהבים אותי ונותנים לי הכל תמיד, אפילו מפנקים אותי אבל כשזה מגיע לתקופות רעות הם פשוט אומרים לי לא לחשוב על זה או עצות גרועות אחרות. הם פשוט מתעלמים מהקשיים שלי, גם אם אני ימים שלמים לא עושה כלום ומסתגרת, ושומעים רק את מה שאני כן מצליחה בו ואז אומרים שאין שום בעיה. שכן, זאת גישה חיובית והכל אבל עדיין... הם גם אומרים שהדחקה זה דבר חיובי, ואני מניחה שבאיזשהוא מינון, אבל לא בכל דבר.
הבעיה היא גם שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב על דברים שאנשים אמרו לי, דברים רעים שאמרו עליי ממשיכים לחזור ולפקוד את המחשבות שלי. אני אומרת לעצמי שזה בגלל שאני רוצה להיות סופרת (שאני אדע לכתוב על זה בסוף) וזה דבר חיובי, אבל אני מכריחה את עצמי לזכור את הכל במדויק ולחשוב על זה שוב ושוב ... אני לא יודעת איך להשתנות או אם אני בכלל צריכה.
חלק מזה, והכל מרגיש כל כך פרדוקסלי, תמיד(!) וזה חלק מהעניין... אבא שלי אמר לי שאני אובססיבית לאיזה עניין (וזה היה בצדק) ומזכירה לו אוטיסט שהוא מכיר. זה לא יוצא לי מהראש ואני מפחדת שזה שאני אובססיבית לדברים הופך אותי...לסוג של אוטיסטית. ואני יודעת שאני לא אמורה לחשוב שזה דבר רע ושאוטיסטים בעצם אנשים טובים יותר מהרבה מהאנשים, אבל זה גורם לי להרגיש טיפשה. ואני לא. אני אפילו מודעת למצב שלי מידי - אני מניחה שלא בהכל, אבל עדיין.

ההורים שלי ממש נגד פסיכולוגים והם לא מאמינים בזה בכלל. אני התחננתי ונלחמתי על זה ובסוף הם הסכימו לי ללכת לפסיכולוגית (כשהם חושבים שזה בגלל המחלה) כשבעצם רק דיברתי איתה על האוסידי.
וזה לא ממש עזר. כלומר, היו לי רק שלוש פגישות מאז הפגישה הראשונית, ואני בכלל לא מרגישה שאני מדברת איתה על מה שבאמת חשוב. הפגישה האחרונה אפילו הייתה טראומתית עבורי, הרגשתי שהיא פוגעת לי בנקודות הרגישות... אמרתי לה שלא שמתי משקפיים כדי להתמודד עם הפחד שלי להיות בלי (יש לי מספר ממש קטן) והיא שאלה אם לא שמתי אותם כדי לא לראות אותה. וזה ממש לא המצב! כמה טיפשה היא חושבת שאני? כמה ישירים היא חושבת שדברים? לא כל דבר צריך לנתח... התחלתי לחשוב שההורים שלי צדקו, שפסיכולוגיה זה בולשיט, שזה כמו דת... אבל איפה זה שם אותי?
התחלתי לחשוב שאוסידי זה לא דבר אמיתי וגם לא כל מחלות הנפש... אבל אז מה עם כל האנשים שחולים ? שזה מחריב להם את החיים? הכל שקר? זה יתכן? ומה אני אמורה לעשות, אם זה ככה?
אני נורא מפחדת מהגיוס שלי לצבא, אני לא יודעת אם הצבא יכיר במחלה שלי (הפיזית) או לא ומה יהיה איתי...
לא סיפרתי להורים שלי על העניין הזה, הנפשי, רק לחברות, כי אני יודעת שהם לא יבינו.
זה שם אותי במקום דיי עקום
גם בטיפול הפסיכולוגי לא הם תומכים, זה בא רק ממני והם לוחצים עליי להפסיק כל הזמן וכנראה ככה אני אעשה - כי אני כבר לא רואה טעם. גם קראתי באינטרנט שזה לא תמיד עוזר לocd מחשבתי.
הייתי רוצה לנסות cbt אבל אין לי איך לספר להם ...

חלק מהעניין שאני כבר לא יודעת למה להאמין, הוא שכל כך הרבה זמן חשבתי שיש לי את זה ולא הייתי בטוחה... (אפילו הפסיכולוגית לא אמרה לי באופן חד משמעי או אבחנה אותי. היא רק אמרה שהיא חושבת שיש לי את זה, כששאלתי אותה).
ואני נורא מפחדת שאם אני אכיר בזה שיש לי את זה, זה יהרוס לי את החיים ואני אתעסק רק בזה וזה יהיה הדבר העיקרי בחיים שלי. ואני אהיה כמו האנשים האלה עם ההפרעות קשב וריכוז שרק מתעסקים בזה וזה בכלל לא בטוח דבר אמיתי אפילו שנראלי שכן... ואולי כמו דת, פסיכולוגיה באמת נותנת לאנשים משמעות בחיים? או שזה סתם הדעה של ההורים שלי שמשפיעה עליי ואני לא מצליחה לנער?
אבל אני לא יכולה להתעלם מזה, כי זה מחזיר אותי לנקודת ההתחלה. וחוץ מכמה ימים טובים שבהם פחות אכפת לי אני לא מפסיקה לעשות את הטקסים האלה או מה שזה לא יהיה ולחשוב את המחשבות האלה. בזמן האחרון הרבה מהמחשבות היו האם אני חולת נפש וגם ראיתי סרטים בנושא וניסיתי להבין... ואני חושבת שזה המקום לפנות אליו.
הפחד שלי הוא שאם אני אהיה מאובחנת יהרסו לי החיים, שזה מה שההורים שלי חושבים על דברים כאלה..
שיהיה לי כתם ושאני אהיה מתוייגת עם הדבר הזה
ושיחשבו שאני משוגעת. ההורים שלי אומרים שאנשים שתקועים על הבעיות שלהם הם 'דפוקים'.
ואני יודעת שגם לליאונרדו דיקפריו נגיד יש את זה והוא אומנם לא זכה באוסקר (קריצה קריצה) אבל הוא הצליח בחיים
אבל אני לא מצליחה לשכנע את עצמי שזה בסדר
ושאני לא דפוקה
למרות שאח שלי אומר שאני לא משוגעת
ואני יודעת שיש לי המון צדדים חיוביים
אבל אני ממש לא יודעת מה... איך לעשות סדר בכל זה.
אשמח לעזרה ואם קראתם עד לפה, שמור לכם מקום בגן עדן, עליי ;) ליד שולחן הכיבוד


תגובות

דניאל-סודק
11/04/18 19:28

היי מה שלומך ?:) קראתי את כל מה שכתבת.. ואו נישמע לא פשוט ההתמודדות שאת עוברת, אבל אני מאמינה שעם שיתוף, תמיכה וטיפול מתאים זה יסתדר. אם תירצי יש לנו קבוצת וואט אפ עם אנשים כאן מהאתר, תוכלי להצטרף אלינו ולשתף ולהתייעץ :) בנתיים אני מוסרת לך המון המון תמיכה, חיזוקים, חיבוקים והמון המון נשיקות :heart::heart::heart::heart:

Ryth
01/05/18 3:52

אני סובל מי אוסידי

barak2017
02/05/18 22:38

יקרה, OCD נגרם כתוצאה ממתח נפשי, התופעת לוואי של אותו מתח שלא יודע להתפרק בצורה אחרת גורם לכל התופעות האלו. דרכים שיכולות להפחית OCD זה לעשות ספורט, אולי ללכת לבריכה ולשחות, ללכת לחדר כושר, לנסות להפיג מתחים בדרך אחרת. לנסות להעסיק את הראש בדברים אחרים. והעיקר לא לחשוב על ה OCD, לרוב זה כתוצאה מבעיות שקורות בחיים ואין לנו יכולת או פתרון כיצד להתמודד עם אותן בעיות ואז זה הופך להיות OCD. שימי לב שבמקרים שבהם את יותר מתוחה ה OCD יותר מתפרץ ובמקרים שאת קצת יותר רגועה זה יותר נרגע. יש גם כדורים שיכולים להטיב עמך, כדורים הרגעתיים כמו פלואנקסול, רידזין, ועוד... תתייעצי עם הרופא המטפל כדי לבדוק אולי נטילת כדור ברגעים כאלו יכול לתת מענה טוב יותר בזמן קצר יותר. ואם תוכלי לקבל גם שיחות מה טוב.... תרגישי טוב

lotem
24/01/19 16:25

גם לי יש או סי די מחשבתי של מחשבות שטוחנות לי במוח ומאסתי בטיפולים פסיכולוגים. אני התחלתי פילאטיס וסדנת מדיטציה. נכנסתי לאתר כמוני כדי לשמוע על עוד דרכי התמוודדות של אנשים עם ההפרעה.

אופיר160619966
08/05/19 13:57

שלום לך! אני סטודנטית לפסיכולוגיה. דבר ראשון אני רואה שאת חווה קושי מאוד גדול ואני מעריכה את היכולת שלך לשתף ולהיעזר ולא לאבד תקווה. תמשיכי כך! אני בטוחה שתמצאי דברים שיקלו עליך. דבר שני, קראתי את התגובה שלך בגלל שאני בדיוק עושה עבודה על OCD. אז כן, נשמע לי שיש לך סמפטומים של OCD. אבל רציתי להגיב על שני דברים ממה שכתבת: 1. שהאבחון יהרוס לך את החיים ויגרום לך להיתקע על בעיות. 2. על הנסיון הלא מוצלח עם הפסיכולוגית. 1. רציתי שתדעי שOCD היא אחת התסמונות שיש המון תקווה לריפוי ושיפור המצב של הסובלים ממנה, בשונה מהפרעות אחרות שהתקווה מועטה בפתרונן. יש טיפול, כמו שהזכרת, שנקרא CBT שהוכח כמאוד מאוד עוזר לסובלים מההפרעה. ה"פרוגנוזה" (העתיד הטיפולי) של הסובלים מOCD שהולכים לCBT היא מאוד מעודדת. 2. לגבי הטיפול עם הפסיכולוגית, שני דברים. דבר ראשון, בתור אחת שחמש שנים אצל אותה מטפלת אני יכולה להזדהות איתך על התחושות שלך בפגישות הראשונות, גם אצלי זה היה ככה. יש דבר כזה שנקרא יחסי טרנספורמציה, כלומר אנחנו קצת מתייחסים למטפלים באותם רגשות שאנחנו לא מעיזים לבטא מול ההורים שלנו, ולאט לאט ככול שעובר הזמן זה משתפר ומתחילים לסמוך על המטפל ולראות אותו באור יותר חיובי. אז יתכן שאת מעבירה אליה את הכעס שיש לך על ההורים שלך (בצדק) שהם אומרים לך לשכוח ולא מתייחסים לבעיה שלך במידה מספקת. אז משהו שיכול לעודד אותך, עם הזמן לאט לאט סומכים על המטפלת וזה נהיה יותר קל לבוא ולשתף בטיפול. דבר שני, אם הטיפול באמת לא יעבוד לאורך זמן, יתכן שבאמת טיפול פסיכולוגי בשיחות עדיין לא מתאים ויתרום לך יותר בשלב הזה CBT. אפילו שמעתי ממישהי שחוקרת איתי שאמרה שמטופלת שלה עם OCD התקדמה מאוד בCBT ורק אחר כך הצליחה בטיפול שיחות. אז מאחלת לך הרבה הצלחה, ומזכירה לך שאין לך מה להתבייש בלהכיר בכך שיש לך קושי של OCD, כי א. זה בסיכוי טוב ועם טיפול נכון ממש משתפר ויש תקווה גדולה ב. לכולנו יש קשיים בכל מני תחומים, ובעזרת טיפול מתאים אנחנו יכולים לתפקד ולהצליח בחיים כמו אדון דקפריו שהזכרת קודם. אז בהצלחה, ואם תרצי להתייעץ מוזמנת לפנות אלי למייל lugassyofir@gmail.com ואפנה אותך גם לאנשים שיכולים לעזור מהאוניברסיטה שלי. אופיר

Yonir
23/11/19 15:00

כן לי יש מחשבות שמחרפנות לי את המוח ולא מרפות, ספורט עוזר לי בעברי הלכתי לcbt שנורא עזר לי גם טיפול תרופתי עזר לי המון

Etty04
14/06/20 4:12

היי קראתי עד הסוף את מה שכתבת. קודם כל אני רוצה לשלוח תמיכה ולהגיד שאת לא היחידה. אני גם סובלת מ OCD מחשבתי חמור והזדהיתי בהרבה ממה שאמרת. כמו למשל ללכת באלכסון על רצפות. אני חושבת שיש הרבה שסובלים מהבעיה אבל כל אחד סובל בצורה שונה וזה מתבטא בדרכים שונות, בהתאם לחוויות שאותו אדם עבר או המחשבות שרצות בראשו. אני אישית חושבת שהסוג OCD שיש לי אין לאף אחד בעולם. אבל יש סממנים דומים לפעמים. אני כן ממליצה ללכת לטיפול CBT למרות שאני הלכתי וזה לא ממש עזר לי. אבל זה אינדיווידואלי ויש כאלה שזה כן יכול לעזור להם. בנוסף ממליצה לנסות כמה שפחות לחשוב על הדברים וללכת לעשות משהו שאת אוהבת או שמרגיע אותך...:teeth:

היי היום איבחנו אותי ב אוסידי ודי סיקרנת אותי..למה את חושבת שרק לך יש את התסמינים הללו? ומה הם? כמובן אם זה בסדר?

_אלון_
14/06/20 10:45

יש לי אוסידי מחשבתי ואני לא מאחל זאת לאיש אני סובל מאוד לא נהנה מהחיים אני והכדורים לא עוזרים

saar-19
15/11/20 20:39

:tmbsup:

לא חושבת שאני מבוגרת, סה"כ 30... :( גם הOCD שלי התחיל בערך בגיל 8, ניסיון, בדיקה, מה לא... יכולה להגיד לך שיש הבדל עצום בין מה שהיה בעבר למה שיש היום בחיי. אני בסדר גמור, הOCD כמעט ולא מפריע לי, אני שולטת בו במקום שהוא בי, ואפילו הוצאתי על זה ספר! כך שגם את יכולה :) הפתרון הכי פשוט הוא לקבל טיפול. את לא חייבת ללכת לפסיכולוג. לא לכל אדם מתאים טיפול פסיכולוגי ולא כל פסיכולוג מתאים לכל אדם. זכרי את זה. את יכולה לקחת תרופות שיפחיתו את עוצמת החרדה ויאפשרו לך לנשום קצת. לגבי ה... שירותים.. לא טוב לנגב הרבה, זה יכול ליצור טחורים, אם את כבר חייבת לנגב, עשי זאת עם מגבונים והשליכי אותם לפח לגבי הצבא, את לא חייבת להתגייס, והצבא אכן מכיר בOCD. לגבי הקשיים עם ההורים, אני ממליצה לפנות לעובדת סוציאלית, היא תעזור לך לתקשר איתם, תעזור לך לקבל טיפול שמתאים לך, אבחון, ואפילו קצבת נכות (שמגיעה לך). "הפחד שלי הוא שאם אני אהיה מאובחנת יהרסו לי החיים, שזה מה שההורים שלי חושבים על דברים כאלה" אצלי היה בדיוק אותו הדבר, ועכשיו הם יודעים שהעולם עובד אחרת ממה שהם חשבו :)

עגנון
06/12/20 22:35

את מוכרחה ללמוד לאהוב את עצמך. אדם עם כפייתיות יכול להיות גם גאון בתחומים מסוימים. אני מאוד מצליח בתחומים מסוימים בזכות האינטליגנציה החזקה שלי שקשורה גם לאוטיזם. אדם צריך לסמוך על עצמו. בני לך איכות חיים, עשי דברים מעניינים, חשובים ויצרניים, למדי דברים מעניינים. אולי תצליחי להחליף את הכפייתיות במעשים מועילים שישפרו את חייך ואת הסובב אותך. פסיכולוג יכול לעזור היטב, אבל מוטב לפעמים להיעזר בחברים, בקרובי המשפחה ובעצמנו. שפרי את היחסים עם ההורים ודברי אתם על עניינים שמשותפים לכם רגשית. צרי תוכן לחייך.