מנהלי קהילה
ד"ר איתן גור
מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.
דנה צינמן ליטרט
פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים.
אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.
מורן וילנר סקאל
שלום, אני מורן, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית.
בשנים האחרונות עבדתי במרפאה וגם במחלקה להפרעות אכילה לנוער בתל השומר.
בעבודתי פגשתי מקרוב את המצוקה, הקושי והמורכבות שפוגשות המתמודדות ופוגשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, ונושא זה קרוב מאוד לליבי.
כיום יש לי גם קליניקה פרטית בצפון תל אביב : https://www.moranws.com/
אני מאמינה שחלק חשוב מתהליך ההחלמה הוא היכולת לא לחוש לבד, בייחוד במצבים וברגעים בהם נדמה שאף אחד אחר לא מבין מה עובר עלייך, והתחושה יכולה להיות מאוד בודדה.
לתחושתי, כל אחת וכל אחד ראויים לחיות חיים מלאים ועשירים, ואני מאחלת לך להצליח להגיע לכך!
אפרת וייס שורץ
נעים מאד, אני אפרת, דיאטנית קלינית, בעלת 12 שנות ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים ובמתבגרים.
בוגרת תואר ראשון בתזונה מטעם האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במדעי הרפואה מטעם אוניברסיטת תל אביב.
דיאטנית קלינית בצוות הטיפולי של המרכז להפרעות אכילה במבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, חברה בצוות הטיפולי במסגרת הדיור המוגן של הבית השיקומי לנשים מחלימות מהפרעות אכילה בהוד השרון, ומטפלת במבוגרים ובמתבגרים המתמודדים עם הפרעות אכילה בקליניקה פרטית בהרצליה.
כמוניהפרעות אכילהספורט ומשקל
ספורט ומשקל
27/05/18 10:39
30 תגובות
כועסת על עצמי שלא בא לי לעשות ספורט.. (בדכ בכל זאת לא מקשיבה לזה ומצליחה לעשות אבל נהיה קשה יותר..) ושמה שעשיתי לא עוזר.. עולה איכשהו במשקל עדיין..
עולות מחשבות.. זה בלתי נמנע עכשיו שאעלה במשקל? זה בלתי נמנע שאהיה שמנה?
פפפפ
אני ממזמן הפרדתי בין אכילה לספורט הוצאתי בניהם את הקשר תואמת שזה עושה טוב
תותי10
הבעיה היא שהם קשורים.. יותר ספורט שאני עושה = פחות רגשות אשם על האכילה ופחות השמנה מאכילה -ככה אמור להיות לפחות
נויה
אל תכעסי אל עצמך יקרה, גם לי הרבה פעמים אין כוח לספורט תחליטי לא לעשות את זה כל יום, 2-3 פעמים בשבוע זה בסדר ומספיק .. אבל מה שיותר חשוב שתתייחסי לעצמך באהבה ולא תחשבי שהגוף זה מה שמגדיר אותך (אבל מבינה שזה קשה.. גם לי זה קשה אבל מקווה שלפחות את תנהגי אחרת ממני)
תותי10
מנסה להזכיר לעצמי שןב ושוב שהוא לא מה שמגדיר אבל הוא הפך להיות הכי חשוב משום מה.. זה שלפיו הכל נקבע.. לא יכולה להסתפק בפעמיים שלוש כי גם עם הכמות שאני עושה אני עולה במשקל אז מה יהיה אם אעשה פחות ?
נויה
אז תעשי שינוי בתזונה.. כי 70% מהירידה במשקל זה תזונה.. הספורט עוזר אבל הכי חשוב זאת התזונה כי אפילו אם תעשי אימונים ממש קשים אבל תאכלי הרבה ( ולא אומרת שאת אוכלת הרבה) אז לא תרדי... אני יודעת שזה מתסכל, אבל יהיה בסדר יש לך דיאטנית שעוזרת לך?
תותי10
כן אצל דיאטנית.. הבעיה היא שיגידו לי שאני צריכה לעלות.. עוד.. נראה לי שהשינוי היחידי שאני יכולה לעשות בתזונה זה לאכול פחות:apathetic: זה לא ככ מה שיעזור..
פפפפ
אני מסכימה איתך שזה עוזר אבלל לא כמו שאנחנו חושבות.... ומגדילות פשוט ככה תוכלי לומר לעצמך שזה בשביל לנקות את הנפש...מתח וכאלו והאוכל. ...אוכלים לפי התפריט- מנסים :tongue::tongue::apathetic::tongue:
תותי10
כן זה טוב לפחות לנקות את הנפש ולהקל אבל חלק מההקלה היא הידיעה שאני יורדת במשקל/שורפת קלוריות
פפפפ
לטעמי הוא בעיקר טיפה מאזן ומחטב
נויה
אז זה אומר שאת לא במשקל עודף אם אומרים לך שאת צריכה לעלות פשוט את רואה את עצמך ככה.. תעבדי על עצמך מבפנים, אף אחד לא רוצה לגרום לך להיות שמנה תהיי בטוחה בזה... הם לטובתך.
תותי10
כן לטובתי.. רוצים בטובתי אבל כבר עכשיו רואה את עצמי כשמנה .. אז אם אעלה עוד.. לא יודעת עוד איך לעבוד מבפנים..
פפפפ
אלוהים כמה שזה קשה!!!!
נויה
נכון יקרות זה קשה... אבל אתן צריכות להבין שלאף אחד מאנשי המקצוע - ודיאטניות אין שום אינטרס שתעלו סתם במשקל הם שם כדי שתבריאו... וברור זה קשה להסתכל במראה ולהרגיש טוב עם עצמך אני מבינה כמה זה קשה , כי גם לי זה קשה ועדיין יודעת שהם לטובתכן
פפפפ
שלי מדהימות! הולכות בקצב איתי ולכן לפעמים מרגישה לא נעים מרוב שהן טובות מקצועית ואמפטיות אבל הפחד מנהל יותר ממה שהייתי רוצה
תותי10
כן.. זה תכלס יותר משמעותי.. הפחד מאשר הצוות.. עם כל כמה שהוא טוב
נויה
נכון הפחד קיים... אבל תזכרו שמה שאתן רואות במראה זה לא מה שבאמת. ושאחרים רואים אותכן אחרת ממה שאתן רואות. מכירות את המראות עיוות שיש במקומות מסוימים? שרואים במראה את עצמך שמנה וזה בעצם עיוות. או מאוד גבוהה או רזה באופן לא הגיוני וכו. זה בדיוק ככה אתן רואות את עצמכן שמנות אפילו שזאת רק המראה ולא איך שאתן נראות.. מבינות? והצוות שם כדי להראות לכן את זה , וייקח זמן אבל בסוף אתן תבינו שאתן בסדר גמור ושזאת רק המחלה שמעוותת הכול
תותי10
נכון.. מנסה לומר לעצמי.. אבל איך יכול להיות שאני רואה ככ מעוות? אני רואה ומרגישה את זה..
נויה
כי זה חלק מהמחלה... וזה אחד הדברים הכי כואבים שיש שלא רואים את היופי, ורואים רק את הכיעור ומה שלא בסדר.. ואת העיוות הזה
תותי10
זה חלק אבל אני שואלת את עצמי אם בעצם יכול להיות שאני רואה רגיל.. כי יש רגעים (קצת נדירים) שאני רואה את היופי גם
תותי10
אבל יש חלקים שתמיד יישארו לא בסדר ושמנים.. כי זה מה שהם..
נויה
אני בטוחה שאת לא כמו שאת רואה את עצמך במראה, ואת בסדר גמור והכי חשוב שתקבלי את עצמך.. לאף אחד אין גוף מושלם
תותי10
איך מקבלים?
נויה
הלוואי שיכולתי לדעת.. גם לי קשה לקבל את עצמי
sensitive one100
הייתי באותו מצב כמו שלך. לא הצלחתי להפריד בין תזונה לספורט. אני עדיין אובססיבי בתזונה שלי ועדיין אובססיבי בספורט שלי. תמיד הצלחתי לפצות על התזונה בספורט עד שיום אחד... לא היה בא לי. וזה גרר הרבה משברים. באיזשהו שלב אמרתי שלא יתכן שאני אהיה בשר תותחים של עצמי ופשוט אתן למחשבות להיות שם אבל להמשיך בסדר היום כרגיל. כמו שהיה עד אז. התחלתי ואפילו חזרתי למשקל הקודם. תני למחשבות להיות שם ותזכרי שהכול הפיך. רק אל תחשבי על זה יותר מדי כדי שלא יהיה תירוץ לאוכל. זה מה שהיה קורה אצלי לרוב.
תותי10
הראש אומר לי שהספורט יעזור לי עם להפוך את זה להפיך.. שבלי זה אי אפשר..
sensitive one100
אז בואי ואגיד לך שגם אני הייתי בראש הזה ואני עד היום בראש הזה. עד שבאיזשהו שלב היה לי איזה אירוע לב שלא יכלתי להתאמן בגללו. זה ממש שבר אותי. אם קורה מצב בו את לא יכולה לעשות ספורט בצורה כזאת או אחרת אל תלחמי בזה אני אומר. לא רק שזה גורם לך לפחד בגלל "פיצוי" כביכול על אוכל אלא גם שאני מאמין שכשאת לא עושה זספורט זאת לגיטימציה ללאכול. תנסי לשבת בלי לתת לזה להשפיע. אני קראתי לא מעט על הנושא הזה ויש דבר שנקרא RR- RATIONAL RECOVERY. זה בעצם בא להגיד שאנחנו לא הדחף הזה. הדחף הזה(כמיהה לאוכל) זהו דחף אבולוציוני שמפעיל חלק במוח שאינו יכול לדבר והוא משתמש ב"ברציונל" כביכול כדי לשכנע אותנו שאנחנו צריכים לפעול על פיו בכל צורה אפשרית. משמע הוא לא שולט בתנועה שלנו מה שאומר שאפשר לעצור אותו. מה שעוד אומר שאם ביום שאת לא עושה ספורט את מקבלת דחף לאכול תעצרי, ותחשבי שיהיה לך הרבה יותר נוח לא לאכול ג'אנק כדי שלא תרגישי שאת צריכה לפצות על כלום עם ספורט. אם תרצי עוד מידע על הדעה שהבאתי לך עכשיו אני אשמח לשתף אותך כי אני ממש רוצה לנסות לעזור לאחרים עם המידע שאני רוכש בעניין. בהצלחה!!!:shades:
תותי10
כן אני גם מאמינה שאנחנו יכולים לשלוט בזה אבל זה נהיה קשה לשלוט פתאום יותר מאשר פעם.. כאילו פתאום חלשה יותר בהתנגדות ואני מרגישה צורך לעשות ספורט בכל כמות נראה לי
sensitive one100
איזה קטע בדיוק פתחתי על זה איזה דיון לפני כמה ימים פה. תנסי אולי לראות את המצב כמו שהוא. בסופו של דבר אנחנו לא מצליחים לצאת מזה בגלל שאנחנו מכורים כנראה(אני לא מכיר אותך אבל לפי איך שאת מתארת את זה זה ככה.) תנסי לחשוב על אחד שמכור לסגריות לדוגמא. הוא אינו יכול להפסיק, כנראה כי הוא מכור להרגל של העישון בזמנים מסוימים ובנוסף הוא מכור לניקוטין שמביא לו איזה RUSH. אגיד לך את האמת. אני נאבק בזה בכל יום ויום. זה לא נפתר לי. אבל כן אוכל להגיד לך, שאם המידע שיש לי. יותר קל לי היום להתמודד. עדיין יש משברים של כמה ימים לאכילה בריאה. פתאום יש לי דיכאון ממש רציני ורצון להנאה הכי קטנה. קראתי איזה ספר שכותבו היה פסיכולוג. שלחתי לו שאלה ובה ביקשתי ממנו עזרה בנושא של הדכאון. הוא אמר לי דבר כזה. כאשר אתה צורך כמות XXX של סוכר הגוף רוצה עוד כל פעם. כמו למשל עישון קנאביס. פעם ראשונה זה משפיע מאוד וככל שאתה עושה את זה יותר,כך זה משפיע פחות ואת צריכה יותר כדי לספק את ה"היי" של החומר. סוכר זה ס-ם לא יעזור כלום. בקיצור אז הוא הוסיף ואמר שככל שאתה לוקח יותר, בסופו של דבר תצטרך את החומר הזה לא רק בשביל להרגיש טוב, אלא אפילו בשביל להרגיש נורמאלי. שזה די מדהים כשחשובים על זה. לגבי הספורט אוכל לנסות להגיד לך מה שכבר ברור מאליו אבל אולי לפחות כשרואים את זה זה משפיע קצת. אוכל ג'אנק הוא מזיק לספורט, אני הבחנתי שכשהתלתי לגעת ב"שטויות" אספורט שלי וההשיגים ירדו דרסטית. מה שאולי גם מלחיץ אותך לפני ריצה וגורם לך לוותר הרבה פעמים. ותמיד תזכרי לפני בינג' שבשביל לפתור בינג' צריך פשוט לא לעשות בינג' משמע- אין מניע נסתר כנראה לזה. כל בעיה אחרת שלך בחיים את יכולה לפתור אחרי שאת פותרת את הבניג' כשאת לא מגיבה אליו. הוא לא פתרון אף פעם. כל פעם שאת פועלת בינג' את רק מרחיקה את זמן הריפוי ממנו. מקווה שעזרתי קצת אולי.
פפפפ
סוכר זה לא כמו סם בסם לא צריכים לגעת וגם הגוף לא צריך וסוכר הגוף צריך וצריך ללמוד כמה צריך עובדה שיש נפילות סוכר וכאלו וגם ספורט זה בריא במינון מסיים
sensitive one100
אף על פי שסגרת את הנושא בדיון שלי אני מאוד אוהב לקיים דיבייט על הנושא אז אענה על זה ברשותך(: "בשימוש הנפוץ בעברית מודרנית, סם הוא חומר שנטילתו משפיעה על גוף האדם, כדוגמה סם פסיכואקטיבי[1], משכר או ממכר, שהשימוש בו הוא על מנת לגרום הנאה, שינוי במצב תודעתי, ושינויים במצב-רוח."- ויקיפדיה על ההגדרה של "סם". ישנם שני סוגי התמכוריות. סם וכן הרגל. למשל התמכרות מוכרת לכולם בכל יום ויום הינה צחצוח השיניים. את הרגל צחצוח השיניים התחילה חברה בשם "פבריז" אשר רצתה רעיון שיווקי שיגרום לציבור לא רק לרצות לקנות אלא גם להצתרך את המוצר שלה. באותו זמן היו שלל חברות של משחות שיניים אשר כל אחת ניסתה את מזלה. פבריז הצליחה למכור כלכך טוב את משחת השיניים שלה עד כדי כך שמנהל הוציא ספר כלכלי שמלמד את שיטתו. שיטתו הייתה להרגיל את הציבור למוצר שלו בעזרת סימנים פותחים הרגל וסוג של "פרס" בסוף. הסימן הפותח היה שעושים את ההרגל הזה כל יום כשמתעוררים וכאשר הולכים לישון. הפרס היה מן הרגשה יחודית של מן נצנוץ של משחת השיניים שפסיכולוגית גורמת לנו להרגיש שהפה שלנו נקיא, שהגשנו משהו בכך שצחצחנו שיניים. כיום כל אדם שני בחברה משתמש במשחת שיניים בעזרת התמעת ההרגל הזה. קושיה זו עונה על שאלת הספורט ולמה הוא אינו סם. הספורט יכול להיות ממכר אם אתה מתנה לעצמך הרגל של סימן פותח ופרס בסוו של דבר(שהוא יכול להיות חטיף שוקולד או שחרור אנדרופינים). בדיוק כמו אחד שלא מצחצח שיניים יום אחד ומרגיש מלוכלך ומרגיש רע בחלל פיו, כך עם ספורט. הוא ירגיש עצלן ושמן אולי. סוכר לעומת זאת זה חומר אשר משפיע על המוח. כלומ, אתה לא חייב להתרגל אליו בשביל להנות ממנו או להצטרך אותו. ברגע שהוא נכנס לגוף הוא גורם לתחושה טובה, לרוגע וסוג של היי. בתור אחד שמכור אליו אוכל להגיד לך שאני יודע שכשאתה אוכל כמויות שלו כל יום ואתה מפסיק אתה מפתח תלות בדיוק כמו עם הרואין קוקאין וכו. בהתחלה אתה משתמש בו כדי להרגיש קצת יותר טוב אולי, אבל בשלב מסוים שאתה משתמש בו יותר מדי אתה מתחיל לרצות אותו לא רק בשביל להרגיש טוב אלא בשביל להרגיש נורמאלי. הגוף לא צריך סוכר. ואם כן, אז הוא צריך סוכר טבעי AKA פירות. בנוסף להגיד שסוכר פשוט צריך להיות במידה מתונה ורק צריך לשלוט בכמותו זאת לדעתי(סליחה אם זה נשמע מאשים, זאת לא הכוונה) היא לא יותר מנאיביות. כבר אמרתי פה, חברות המזון הינם עסק. בדיוק כמו שמשכנעים את כולם בעזרת שכלולים מיותרים לפלאפון שהם צריכים אותו, ככה גם חברות המזון. הם גורמים לציבור להצטרך אותו בעזרת משחק בצרכים הבסיסיים שלנו כמו אנרגיה ושחרור סרוטונין למשל ודוחפים אותם ללימיט עם כמויות סוכר פחמימות ושומן. דברים שכמובן גם יוצרים תלות. כך שלהגיד "תפסיקו לאכול הרבה ותאכלו במידה מתונה" זה מגוחך להגיד לבן אדם עם התמכרות לאוכל בדיוק כמו שזה כבר נשמע מגוחך להגיד לבן אדם מעשן "תעשן רק פעמיים ביום" אגב גם על סגריות חשבו בעבר שזה בריא ונחוץ מה שדי אירוני שאם היינו מנהלים את השיחה הזאת לפני 80 שנה אז זה היה אותו דבר רק על סיגריות חח חברות המזון ראו שיותר ויותר מחקרים פורסמו כנגד הסוכר אז מה הן עשו את שואלת? כיוונו את האש לכיוון הציבור(תפסיה שמקובלת עד היום בדמינות פחות מפותחות רפואית) משפטים כגון: תאכלו פחות ותתאמנו יותר. יענו, זאת לא בעיה שלנו אלא שלכם. לצורך השוואה בשביל להוריד חטיף שוקולד קטן את צריכה לרוץ 20 דקות ככה שזה לא ממש "אקיורט" ואגב לגבי קפה. אוכל להגיד לך ודאית, היום כשאני לא מנסה להוריד קפה, אני שותה אותו בלי סוכר. אין יותר טעים מזה.