מממ... אולי כי זה לא קשור לנראות ומשקל אלא לסוגיות של שליטה? אולי בדרך הזו את מרגישה בשליטה על חייך, או מדויק יותר, כל שינוי מעורר בך תחושה של אובדן שליטה?

הי יקרה, דבר ראשון זאת מלחמה לבין מה שאת יודעת בראש שיש דברים יותר חשובים לבין זה שיש בך חלק שנשאר מהמחלה שעסוק בזה. וגם זה קשור כמו שכתבת לזה שאת עדיין לא מקבלת את עצמך, ולכן את גם עוד לא מקבלת את הגוף שלך. ואני חושבת שאת בורחת לזה לעיסוק הזה אולי כי את מפחדת כמו שדנה כתבה לאבד שליטה, שאת מפחדת פתאום לא להיות עסוקה באוכל ושתאבדי שליטה ושתעלי במשקל ושוב תרגישי רע עם עצמך. אז ברור לך שהמחלה הרסה אותך, אבל מצד שני את פוחדת עדיין בתוכך.. וזה בסדר זה תהליך, ומקווה שעדיין את מקבלת עזרה לפחות מטפלת שתוכלי לדבר איתה על הדברים האלה ותהיה פחות קשה עם עצמך, זאת תהיה התחלה בדרך לאהוב את עצמך לא לשפוט את עצמך שאת מרגישה ככה... :heart:

היי אהובה :) אני באמת יכולה להבין ולהזדהות עם התחושת שלך, ממקום אישי שלי שבו חוויתי הפרעת אכילה (אנורקסיה) במשך 8 שנים. זה כל כך כואב להרגיש שנאה עצמית או להרגיש שאני פשוט לא אוהבת את עצמי או לא מצליחה לאהוב את עצמי לגמרי. המון פעמים הרגשתי מאוכזבת מעצמי, שמשהו פגום בי, שאני מזוייפת ולא אמיתית, שאני לא באמת אוהבת אותי ולא מצליחה לאהוב את עצמי כמו שאני. כאילו שמשהו בי נגדי, לא מרשה לעצמי להינות, לא חושבת שמגיע לי משהו טוב, לא חושבת שאני שווה, ראויה לאהבה, שאין לי מקום בין כולם, שאני מבודדת את עצמי ומכאיבה לעצמי…לרגעים זה הרגיש כאילו אני ממש שונאת אותי. והכי הציק לי זה האדם שאני, תמיד הייתי אדם מאוד עמוק, ופתאום למשך 8 שנים התעסקתי באוכל, בקלוריות, באיך אני נראת, איפה יש לי שומן או צלוליטיס אפילו הייתי מסתירה את עצמי בבגדים ענקיים שלא יראו כמה "אני שמנה" (על אף שזה היה בדיוק ההפך) - וזה תיסכל אותי מאוד ונתן לי תחושות עמוקות של אשמה, פשוט לא הכרתי את עצמי. אחרי שעברתי שנים של אנורקסיה, דיכאון, חרדות, יאוש, זעם, בדידות ותסכול, אחרי שבמשך מספר שנים ממש ברחתי מעצמי רוב הזמן למחשבות - פשוט הייתי במלחמה עצמית יום יומית עם עצמי! אחרי כמעט 10 שנים שאני בהחלמה מלאה - יצאתי למסע של חיפוש רוחני, התבוננות פנימית, למדתי המון, והיום אני סטודנטית לפסיכותרפיה גופנית ובחרתי ללכת עם הלב שלי ולעסוק בתרפיה, בריפוי והתפתחות אישית, אני יכולה לומר שקבלה ואהבה עצמית מעשית הן התשובה הכי טובה שמצאתי לכל קושי רגשי, נפשי וגם פיזי כמו גם לצמיחה והגשמה עצמית. הרי, לעיתים קרובות הגוף שלנו פשוט לא מוכן, לא מסכים לקבל אוכל כל עוד הוא לא מרגיש אהוב, לא מרגיש נאהב, לא מקבל חום ומגע אוהב. ומי אמור להיות זה שאוהב אותנו? זה שמקבל אותנו? זה שמבין לליבנו ומדבר אלינו בכנות, באהבה ובאמפטיה? אנחנו עצמנו. אין אף אדם שקרוב אלינו כפי שאנחנו קרובים לעצמנו. ואין אף אדם בעולם שמכאיב לנו כפי שאנחנו מכאיבים לעצמנו ע"י ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית. אבל אחת השאלות שאני שאלתי את עצמי לפני כימעט 10 שנים הייתה: "האם אני באמת שונאת את עצמי? האם אני באמת לא אוהבת את עצמי? ולמה בכלל אני מתעסקת בכל זה כל כך הרבה זמן הרי זה לא מקדם אותי לשום מקום?". מה שאני הבנתי עם הזמן, אחרי הרבה משברים, כאב, דכאון, חרדות וכל קשת הרגשות שיכולות להיות... שלמרות הכל אני כן אוהבת את עצמי. בנקודה הזאת, בדיוק שם שהבנתי את זה, התחלתי את תהליך ההחלמה שלי מאנורקסיה לבד, בעזרת עצמי בלבד. אז הכי חשוב שלא תרגישי שטחית, שלא תרגישי אשמה ממה שאת מרגישה - זה בסדר וזה ממש טבעי. אני אתן לך טיפ \ עצה שלי - אני לא ניסיתי לכפות על עצמי דבר, אלא להפך, אני הרשתי לעצמי להרגיש את הפחד, להרגיש לא אהובה, להרגיש חצויה בתוכי רק בשביל להשלים עם עצמי במקומות הכי הכי כואבים שלי. אגב, עד היום אני עושה זאת. את לא חייבת למנוע מעצמך אהבה כדי להתפתח, כדי להקשיב לעצמך באמת, לרגשות ולצרכים הכי עמוקים שלך ולנסות לזהות את התבניות חשיבה שלך שמנסות לגונן עליך גם במחיר של כאב. אני שולחת לך המון המון חיזוקים, אנרגיות טובות וחיוביות והמון בהצלחה - את תצליחי, את כבר בדרך! ואם יבוא לך לדבר, לשתף, לפרוק או כל דבר, את הכי מוזמנת לפנות אלי בפרטי :) נשיקות :heart::heart:

תודה על התגובה. הקטע אצלי הוא שאני פשוט לא ככה. דבר ראשון, אני רוב החיים שלי עם הפרעת אכילה. גדלתי בבית עם הורים שלא ממש אכפת היה להם כמה, אם ומה אני אוכלת, כל עוד לא אכלתי יותר מדי (כי אוכל עולה כסף). בתיכון רופא המשפחה שלח אותי לאישפוז עם BMI נמוך מ-13.5, אחרי יותר מ4 שנים שלאף אחד לא היה אכפת שאני לא אוכלת או אוכלת ומקיאה (הגיע בתקופות). אז עברתי בין הרבה מסגרות ואני חייה. ויש לי חיים טובים. בחיים לא חוויתי התקף חרדה, בחיים לא שנאתי את עצמי, בחיים לא הייתי בדכאון. אבל זה, התחושות והפחדים האלה, תמיד שם. *ברקע* בהחלט אדבר איתך. יש לי הרבה שאלות לשאול:heart: