בטח שאלתם את עצמכם איך ההרגשה להיות בולמית
זה כמו שתשאלו את עצמכן איך ההרגשה להיות לבד. ולא, לא לבד אחה״צ, או לבד בבית. להיות מוקפת באנשים באוהבים בריגושים אבל ריקה מתחושות.
זה מתחיל מהערות ״בצחוק״ אחר כך בגדים שכבר לא עולים,מראה,משקל,ויורד כל הביטחון העצמי. אז מה שעושים זה מחפשים את הדרך המהירה ביותר להגיע למטרה של לרצות את עצמך ובעיקר את האחרים שכל הזמן נותנים ביקורות ובוחנים. פותחים את כל דלתות המטבח ממתוק ועד מלוח מבשר ועד חלב כל מה שנכנס ואפילו יותר. מסיימים לאכול עולים לחדר או לשירותים נועלים את הדלת וככה חיים בהסתתרות. אחרי שאוכלים כל דבר אפשרי עם הידיים אז מרגישים מלוכלכים יורקים הכל לאסלה או לפח ואחכ את הידיים שוטפים. שוטפים מהשקרים והעלבון, כמה לא יכולת להחזיק את עצמך. ובוכים, בוכים הרבה מול המראה כשכל האיפור מרוח כי מעצמך את כבר לא יכולה לברוח. וככה יום ולילה החיים הופכים לשגרה שמתעסקת רק באוכל כבר מצאתי שיטות שלא ישמעו את ההקאות. פותחים את הברז במקלחת או בחדר מגבירים את הטלוויזיה. מפסיקים להתאפר שלא יימרח כל האיפור וזה עוד במצב טוב כשאת זוכרת לאהוב קצת מעצמך ועכשיו מה שנשאר זה לשנוא את עצמך. אוי מה עוללתי לעצמי ! ! !
השיניים הולכות ונרקבות הכאבי בטן וראש נהיים נוראיים הסחרחורות והעייפות לא מפסיקות העליות וירידות במצב הרוח שהכי נורא זה דיכאון, מתמכרת לשתייה כדי לא לסבול, תחושת הכאב בלסת וגם השריפה בגרון כבר עברה כל גבול, והשקרים להורים כמו ״אכלתי מקודם אני לא רעבה תודה״. את הולכת לסופר הקרוב וממלאת את העגלה בכל טוב מבזבזת המון כסף על אוכל כל כך טעים ונפלא שבכלל יוצא בעוד רגע בכוונה. נשכבת במיטה שומעת שירים ואז בוכה ומקללת. מקללת את העולם כי הוא אשם בהפרעה שלך. כלום כבר לא חשוב אפילו לא אהבה כי את לא אוהבת את עצמך אז את כבר בקושי יוצאת. את מרגישה צבועה ושקרנית לא רק כלפיהם אלא גם כלפי עצמך. כי ככה זה להיות עם הפרעת אכילה לבזבז המון כסף ואת עצמך על בעיה כל כך קטנה שתופסת לך את כל הזמן את כל המחשבות ואת כל הדמעות ומשתלטת עלייך לאט לאט.