שמי ענבל הרזי נועם כיום בת 40 אמא לשני בנים קטנים עידן ועוז ונשואה לעודד. לפני כ-3 וחצי שנים בגיל 36+ בשיא הקריירה ובאמצע החיים חליתי בסרטן השד.

יום אחד כשישבתי מול הטלוויזיה, הרגשתי פתאום דקירות קטנות כאלו כמו של סיכה בשד השמאלי מיששתי והרגשתי גולה קטנטנה קופצת ,מודה שהפתיע אבל לא חיכיתי עם זה. עם כל הטירוף של החיים ישר קבעתי תור לרופא כירורג, הגעתי לרופא כירורג ואמרתי לו מה שכואב לי וגם שיש לי היסטוריה של סרטן במשפחה אומנם לא סרטן שד אבל עדיין..

הוא אמר שאין לי כלום אולי וריד סתום אולי כפל בסיליקון (היו לי שתלים) ושלח אותי לאולטראסאונד, הבדיקה יצאה תקינה וביקש שאחזור עוד 3 חודשים, לא חיכיתי 3 חודשים, התייצבתי אצלו אחרי שבועיים שוב בטענה שאני מרגישה שמשהו לא תקין אצלי והגוש גודל, ביקשתי ממוגרפיה הוא ענה לי "את לא קייס לממוגרפיה" שאל ממה אני מפחדת עניתי: "יש לי שני ילדים קטנים בבית אני רוצה להמשיך לגדל אותם" אמר לי אל תדאגי הכל בסדר לכי הביתה ותבואי עוד שלושה חודשים, שוב אותו סיפור חזרתי בערך אחרי שבועיים שוב שמשהו לא בסדר והוא בשלו וריד סתום כפל בסיליקון ובינתיים הגוש גודל בסוף שלח אותי לממוגרפיה שיצאה תקינה ואז שוב אותו דבר מבחינתו הכל בסדר ואז שוב חזרתי ושוב אולטארסאונד שיצא תקין!!

וכך זה נמשך חצי שנה, לבסוף הרופא כירורג איבחן שיש לי כפל בסיליקון והפנה אותי לרופא פלסטיקאי. אז לרופא הפלסטיקאי לא הלכתי אלא לרופא כירורג אחר, כאשר ראה את הגוש ממש נבהל והטיס אותי לאסותא לעשות מיד ביופסיה, כשהגעתי לעשות ביופסיה ראיתי כבר את הפנים של הרופאה שדי אמרו הכל. יצאתי דומעת לבעלי ואמרתי לו שנראה לי שמשהו לא בסדר בכלל, מסתבר שצדקתי.

לאחר בערך 10 ימים התקשרו אליי מהקופה להגיע כי הרופא ששלח אותי לביופסיה רוצה לדבר איתי, הכנתי את בעלי שיבוא איתי ואת הילדים שמתי אצל אחותי שגם היא לא יכלה להתאפק ובאה, פתחתי את הדלת של הרופא בלחץ בדיוק היו אצלו מטופלים הוא הרים את הראש אליי ראיתי כבר במבט שלו ואמר לי שתיכף יקבל אותי.

לאחר כמה דקות נכנסתי עם בעלי לחדר של הרופא והוא אמר לי ענבלי אין לי חדשות כל כך טובות לצערי יש לך גידול ממאיר ומפה את הולכת לתל השומר הם יטפלו בך הכי טוב. חשבתי שלא הבנתי שלא שמעתי טוב, שאלתי יש לי סרטן? ענה לי כן באותו הרגע הרגשתי שנפלו עליי השמיים ושחרב עולמי, לא האמנתי הייתי כל כך בשוק הלם טוטאלי!! התחלתי לבכות וואו איזו הרגשה מזעזעת הייתה לי. אבא שלי ואחותי הגיעו שגם היו בשוק כולנו בכינו, לא אשכח נכנסתי לרכב עם בעלי ושם פשוט הוצאתי את נשמתי החוצה בבכי, הרשיתי לעצמי לשחרר הכל, הייתי בהלם ככה בערך יומיים ואמרתי לעצמי ענבל את צריכה להתאפס אין זמן עכשיו לבכות זה לא הזמן יש לך שני ילדים קטנים תתעוררי על עצמך! בדיוק הבטחתי לעוז הבן הקטן שלי לעשות יום הולדת, לא הייתי מסוגלת לתפקד, אחותי וחברותיי הטובות ארגנו לו את היום הולדת, זוכרת את המבטים של כולם מבטים של רחמים חשבו שלא שמתי לב...

מהר מאוד מצאתי את עצמי מנחמת את כולם זה היה מצחיק. התחלתי טיפולים בבית חולים בתל השומר בית חולים מדהים עם אנשים מדהימים בהחלט נתקלתי בהרבה אנשים טובים בדרך שתמכו והיו בשבילי בלי סוף ועטפו אותי.

לצערי הגעתי לשלב 3 אבל היום ברוך השם אני כבר בסדר, עברתי כריתה דו צדדית מלאה, סדרת כימותרפיה קשה והקרנות היום אני על כדורים וזריקות למשך שנים. הכרתי בנות וחברות מדהימות לדרך שאוהב אותן לנצח.
מאז המקרה שלי לקחתי עליי סוג של פרויקט, לעלות את המודעות לגילוי מוקדם שבנות ילכו להיבדק, לא סתם אומרים גילוי מוקדם מציל חיים אם לא בשבילכן בשביל המשפחה שלכן בשביל שתוכלו לזכות לגדל את הילדים שלכן.

הקמפיין שיזמתי קיבל חשיפה ענקית בטלוויזיה, בשלטי חוצות, ברכבת ועל אוטובוסים, קמפיין מאוד מרגש ונוגע שבו הצטלמתי עם שני ילדיי הקטנים שאני עוטפת אותם בכנפיים של ציפור גדולה השומרת על גוזליה ושם חשפתי את חלומי שהוא להמשיך ולגדל את הגוזלים שלי ומה החלום שלך? שמי ענבל הרזי נועם וגם אני הייתי שם.
שימרי על החיוך, לכי להיבדק.

תודות:
כולם נרתמו באהבה ענקית לעשות איתי את הקמפיין שלי. תודה ענקית לצלם דני מילר שנרתם ישר לרעיון. לסטודיו גבעתיים, למאפרת ומעצבת השיער שרית ליברמן, לע.צלם ויקטור מזוז להלבשה: מחסני לב, לגרפיקאית דקלה מעודה ולכל חברות המדיה המדהימות שעזרו לחשיפה של הקמפיין לא יכולתי לעשות את זה בלעדיהם. וכמובן תודה ענקית לבעלי ולילדים שלי שהבינו את המשמעות של החשיפה - להציל נשים.

"כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו"