מכתבים לפסיכולוג
נסעתי היום לקופת החולים בה נמצאת מרפאת בריאות הנפש בה נתנו לי מנוי בכפייה אבל לא מפריע לי ולמעשה השגתי סוף סוף וזה לא קל, פסיכולוג שהוא נראה בסדר.
מצאתי דרך המרד שלי בקופיקסול בינואר (צו מרפאתי אחרי אשפוז, למרות שלקחתי מאז האשפוז השני תרופות קבוע) שיטה תקשורתית חדשה עם הפסיכולוג שלי (למעשה הם פסיכיאטרים הוא עוד היה מתלונן על חוסר כבוד אליו) : אני משאיר לו מכתבים במזכירות של המרפאה.
יש לו תא מיוחד משלו שתמיד ריק כי אני החולה היחיד כנראה שחשב לעשות את זה ועוד באופן קבוע.
בין המפגש הקודם איתו שהיה בנובמבר, לבין המפגש הבא - כבר קצת הגזמתי (הוא עמוס, רק דברים חשובים מאד) ושלחתי לו כבר 3 מכתבים, 2 היום ביחד.
המכתב הראשון היה בקשת פטור מקשירות עקב טראומה מקשירה מסוימת שאנחנו מטפלים בה ביחד כעת.
המכתב השני הוא עדכון לגבי זה שהבנתי שלמעשה בין האשפוז השני לאשפוז השלישי הייתי משוגע בתת מודע ופשוט בעזרת לוגיקה שהפעלתי אחרי הקשירה ההיא הדחקתי את זה לתת מודע כך שזה יתעורר אחרי שאני יקבל קצבת נכות ויהיה גם משוחרר, אך כשהגעתי למצב הזה לא השתגעתי וזה נשאר דחוק והתעורר רק כשישנתי בחלומות שלי. זה בשביל ידע כללי בשבילו. לתיוק לתיק שלי.
בנוסף המכתב השני כולל הצהרה על כך שאם מחייבים אותי להסכים לעשות למשהו בכפייה אני מבחינתי לא באמת מחויב לזה (פיתו בהבטחת שווא של שחרור מוקדם שלא היה שאבטיח שלא אברח יותר כשהייתי קשור וסובל כבר כמה שעות ועוד על ידי דוקטור שחשבתי שהוא נחמד)
המכתב השלישי, כולל דיווח על ההתקדמות האחרונה באשפוז בטראומה שלי לפי סעיפים : חצר, חדר קשירה, מישהו שפגשתי שוב שהיה מעורב בקשירה שלי, אקטיביזם חברתי (ויקיפדיה) בעניין הקשירה.
בפעם הבאה אני אשאל כבר על המכתבים, ואראה מה הוא יגיד על כל הדברים האלה, בנוסף יש לי על פתק נגיש רשימה של נושאים שאני רוצה לדבר איתו עליהם בפעם הבאה, כשיש מפגשים פעם בחודשיים-שלוש ואתה מרגיש שאתה דווקא רוצה להגיד דברים, זה יכול להיות שימושי, הפתק הזה עוזר להתקדמות ולכך שאני אהיה מרוצה יותר מהפגישות איתו.
זה היה השיתוף האחרון מצל לילה בעניין מחלת הסכיזופרניה + טראומה שלו, שתפו גם אתם קצת דברים מעניינים.
צל לילה
עדכון: הייתי בשיחה נוספת אצל הפסיכולוג. בנוגע לפטור לקשירה, הוא אמר שהם לא מוכנים לעשות את זה, כי הם לא יודעים איך דברים יהיו, אז הם לא יכולים גם להתחייב על דברים (זה למעשה לא מה שהוא אמר, זה הטיעון שלי - למה *אני* לא מוכן להתחייב לדברים) והם פשוט מרגישים צורך בנשק יום הדין שלהם לכל מקרה שלא יבוא. קשירות זה עדיין אחד הדברים הנוראיים בעיניי שקיימים, גם אם הוא כעת מטואטא מתחת לשטח והם כבר לא משוויצים בזה למען יראו וירעדו, אלא עושים את זה בשקט כנראה בחדר נפרד בבית חולים, כשכיום חדרי הקשירה לשעבר משמשים כ"חדרי בידוד" (אגב צריך לעשות גם ערך בויקיפדיה על "בידוד" או איך שקוראים לזה בפסיכולוגית מקצועית). הוא ניסה להתנער עדיין מאחריות של הממסד לטראומה שלי וקיבל את זה בזחיחות, אמר שנכון שהם טעו ושזה טרגי, אבל זה לא מגלל חותמת גומי על אח סוטה וסדיסט (כמו שבמציאות היה), אלא מגלל שהייתי קצת "שמח", הסכמתי אבל שהייתי קצת שמח, בכל זאת בזמן הקשירה שיחקתי במעשה בחצר והייתי במצב רוח טוב, זאת כמו שהסברתי לו בעיקר מגלל שזאת היתה הפעם השנייה אחרי 3 חודשים ארוכים שאני רואה אור שמש. אבל חוץ מזה היתה שיחה נחמדה, הוא דיבר איתי עוד פעם על הטראומה האישפוזית שלי והוספתי בראשונה גם על הפוביות השונות שנגרמו לי כתוצאה מהאישפוז הקשה ההוא. וחוץ מזה סיפרתי גם על התואר ואני חושב שהחמאתי לו ושימחתי אותו, כי הוא נראה מרוצה ושמח, הוא אפילו צחק, ולא צחק עליי. הוא דווקא לטובתי. הוא רופא נחמד ואני אוהב את זה שהוא מדבר לפעמים בניו-אייג'ית במקום בקלינית, שזה הרבה יותר מגניב. אני זוכר גם אני הייתי לגמרי בגישת דיבור ניו-אייג'ית בשיגעון השלישי (זה היה חלק "מהמסע"). הוא גם קבע לי אבל פגישה בעוד חודש וקצת לפי בקשתי ולא עוד 3 חודשים כרגיל. אני מרגיש קצת צורך בחיזוק ובלדבר על נושאים מסוימים ולקבל מידע. היה לי פתק פשוט עמוס מדי הפעם בראשי פרקים ולא היה לי כח אליו, פעם הבאה צריך באמת לארגן אותו מחדש לפני הפגישה ולקבל כח ומרץ גם לעבודה טיפולית מצידי. הפעם כנראה ריחפתי קצת מגלל שרק קיבלתי תואר :) אולי אעדכן עוד. אבל בכללי, צריך באמת לעשות משהו כדי להחיות את הקבוצה. קצת הטבעתי אותה לפי דודו :)