אז הכל התהפך, ולא דווקא לטובה. השבועיים האחרונים מלאים בעצב. לא כעס, לא שנאה , לא אשמה, פשוט עצב.. עצב ואדישות..אפילו קצת אבל.
רק אוכלת ואוכלת, לא בבולמוס, מן אכילה כפייתית כזאת. כל מה שרואה במטבח - אוכלת. לא מבינה למה זה קרה פתאום ואיך . רעבה, צמאה, שבעה, מלאה, עייפה,, שמחה, עצובה, קמה בבוקר, רגע לפני השינה- רק אוכלת ואוכלת.
אוכלת. לא מקיאה. אוכלת. ולא עושה ספורט. אוכלת ונשארת אוכלת.
מתגעגעת לימים האלה שהייתי יכולה להרעיב את עצמי. שלא הייתי מרגישה צורך לאכול והייתי מסתפקת במועט. מתגעגעת לשליטה, לתחושות הכוח והחוזק. כמה שהגוף היה עייף ככה הנשמה הייתה שמחה.
ועכשיו, עכשיו הגוף עדיין חלש, עייף. אין לי כוח לכלום. אבל מצד שני הוא גם חזק. כל המדדים עלו, כמובן גם המשקל , הוא אמור להיות מלא בכוח. למה אני מתעייפת כל כך מהר עדיין ?
מצד אחד רוצה להחזיר לעצמי את הכוח שהיה לי ומצד שני מרגישה צורך לאכול כל הזמן ולמלא את הבורות שבבטן שאף פעם לא מצליחים להסגר.והכי הכי מהכל רוצה שזה ייגמר וייסתיים. לא לחשוב בכלל על אוכל. מרוב המחשבות על מה לאכול ומתי, ואיך בכל זאת להצליח למתן את הכמויות, לא הולכת ללימודים,. תכף המבחנים ובכלל לא לא אספתי חומר, לא התכוננתי, לא תירגלתי. לוקחת בחשבון שאכשל. האמת שכבר לא אכפת לי אם כן. אולי בעצם אכפת לי שלא אכפת לי מהלימודים. אני מלווה של חברה לחתונה ואפילו ממנה כבר כמעט שלא אכפת לי.
נמאס שהאוכל מנהל אותי ,שלא אכפת לי משום דבר. מפחדת שלא אכפת לי שלא מקיאה , מפחדת להיות כמו כולם, להיות בריאה. מפחדת מהעובדה שהצלחתי פתאום לעלות במשקל לבד, ללא עזרה, מפחדת שזה יימשך ככה לנצח האכילה הכפייתית הזו. אבל גם רוצה להיות בריאה ושמחה. לא יודעת מה אני רוצה כבר , לא יודעת מה אני חושבת, לא יודעת מה אני מרגישה , כל קשת הרגשות מתערבבים אצלי וכל אחד מופיע ומתערבב בבת אחת.
הזמן הכי קשה שהיה לי עם עצמי . כבר בלי המקום הבטוח שלי. יודעת שאולי תכלס זה טוב אבל לא בדרך הזו. פשוט עצובה.