מנהלי קהילה
ד"ר איתן גור
מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.
דנה צינמן ליטרט
פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים.
אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.
מורן וילנר סקאל
שלום, אני מורן, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית.
בשנים האחרונות עבדתי במרפאה וגם במחלקה להפרעות אכילה לנוער בתל השומר.
בעבודתי פגשתי מקרוב את המצוקה, הקושי והמורכבות שפוגשות המתמודדות ופוגשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, ונושא זה קרוב מאוד לליבי.
כיום יש לי גם קליניקה פרטית בצפון תל אביב : https://www.moranws.com/
אני מאמינה שחלק חשוב מתהליך ההחלמה הוא היכולת לא לחוש לבד, בייחוד במצבים וברגעים בהם נדמה שאף אחד אחר לא מבין מה עובר עלייך, והתחושה יכולה להיות מאוד בודדה.
לתחושתי, כל אחת וכל אחד ראויים לחיות חיים מלאים ועשירים, ואני מאחלת לך להצליח להגיע לכך!
אפרת וייס שורץ
נעים מאד, אני אפרת, דיאטנית קלינית, בעלת 12 שנות ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים ובמתבגרים.
בוגרת תואר ראשון בתזונה מטעם האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במדעי הרפואה מטעם אוניברסיטת תל אביב.
דיאטנית קלינית בצוות הטיפולי של המרכז להפרעות אכילה במבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, חברה בצוות הטיפולי במסגרת הדיור המוגן של הבית השיקומי לנשים מחלימות מהפרעות אכילה בהוד השרון, ומטפלת במבוגרים ובמתבגרים המתמודדים עם הפרעות אכילה בקליניקה פרטית בהרצליה.
כמוניהפרעות אכילהגעגוע
געגוע
11/03/19 13:41
1 תגובות
מתגעגעת לתחושת הריקנות שכל כך מילאה. לתחושת הריקנות שנתנה תחושה עילאית, כמו לרחף על ענן. לתחושת הריקנות שנתנה כל כך הרבה ביטחון, וגרמה להאמין שהדרך שיהיה טוב זאת היא. ועכשיו, מתרחקת משם, מתרחקת מההפרעה, המוח שכח את כל הסבל והרע שהיה גם אז ובטוח שהפתרון להכל זה לחזור לשם לתחושת הריקנות העילאית הזאת, כמו פנטזיה רחוקה. מתקשה לקבל את זה שיכול להיות גם טוב בלי ההפרעה, לא מבינה איך אני מצליחה להמשיך בלעדיה? למרות שזה מה שאני כל כך רוצה! לא יכולה להיות שלמה עם זה וככל שמתרחקת מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר, שאני מובסת וחלשה. מרגישה שהן ניצחו, הטיפול ניצח, לקחו לי את הדבר היחיד שהרגשתי שהוא מיוחד ושלי.
אז חלקים של ההפרעה שם, אבל הם לא מצליחים לנהל אותי, נראה לי אני אמורה להרגיש איזה שהוא סוג של ניצחון? אבל כרגע זה מרגיש יותר כמו כישלון..
דנה אברמוביץ
אפשר להבין אותך. הרי ההפרעה באה אלייך כדי להגן עלייך ולמלא צרכים חיוניים שיותר שלא הצליחו להתמלא בדרכים בריאות. עכשיו, כשהיא איננה ועדיין לא סיגלת לעצמך דרכים אחרות להגן ולמלא צרכים, את נשארת חסרה ורע לך. את כנראה מבינה כבר שהדרך שההפרעה מציעה לך אולי טובה, אבל יש לה מחירים שאת כבר לא מוכנה לשלם ועכשיו, את צריכה לחפש בעצמך את הדרכים למלא את הצרכים של עצמך ולהרגיש טוב. משימה לא פשוטה עומדת לפנייך, אבל כל כך מתגמלת...מקווה שאת לא לבד במסע הזה...