היי,
שמונה שנים של התמודדות עם שדים..
זה התחיל בגיל 17, מה עוד אפשר לצפות מנערה עם ביטחון עצמי נמוך.
סביבה ששמה דגש על מראה חיצוני, שנאה עצמית שמבעבעת.
מחשבות על מוות, אכילה ריגשית ולאחר מכן הקאה מכוונת.
שנים של התמודדות שלי נגד החיים.
אני מבינה שזה מזיק ולא בריא אך אם זאת מרגיש כל כך נכון, התמזגות מוחלטת עם ״הנורמלי״.
קמצוץ של שליטה בתוך מכונית החיים שכבר מזמן איבדה שליטה, מלחמה יום יומית של הדחף נגד ההגיון.
חרדה, דיכאון..
אכזבתי את כולם! אני לא הבת המושלמת שהורי חלמו או החברה האופטימית, אני כשל בייצור, טעות שאין באפשרות אף אחד לתקן.
לפעמים אני תוהה, למה אני? מה כבר קרה ששיבש אותי.. הרי לא עברתי דבר שנכלל תחת הכותרת ״חיים קשים/טראומטיים״.
אולי זאת הייתה התוכנית מלכתחילה, אולי כך אמורה אני ״לחיות״- מעגל שלא נשבר, יד שמתהדקת סביב הצוואר. מה כבר נשאר אם לא להריח את הידיים ופשוט להפסיק את הכאב, השנאה והאכזבה.
להשתיק את הקולות, להרגיע את הסערה שמתחוללת בתוך תוכי.
די כמה עוד אפשר...