כותבת כי רוצה לשתף מעט בחויה ובתחושות.
מעולם, לא הצלחתי להחזיק מעמד באשפוז. גם שרציתי ובאתי מכוונת לכך..
אצלי, בתוך כל התמודדות עם ההפרעה יש בעיקר ימים של אי תפקוד, לצד ימים מעטים בהם כן מצליחה לתפקד.
בתוך כל הכאוס הזה, לא פניתי מעולם להכרה בביטוח לאומי.. ואני כבר שני עשורים עם הפרעת אכילה ומס׳ אשפוזים ונסיונות טיפוליים, שכאמור לא צלחו. הייתי בטוחה שרק דרך המחלקה ניתן יהיה לקבל הכרה מבלי לעבור טרטור או הערות פוגעניות ששמעתי שנאמרו לחברות שחולות על ידי רופאים בועדה של ביטוח לאומי. חששתי.
***
קצת לפני האשפוז האחרון הפסקתי לעבוד כי די קרסתי.
לאחר מכן, נכנסתי לאשפוז. שגם אותו שוב לא הצלחתי לסיים.. ואחרי האשפוז באה נפילה מתחושת הכישלון, ולקח לי זמן לאסוף את עצמי. די חייתי על הכסף שחסכתי ממקום עבודתי האחרון.
ואז בידיעה שהמצב נמשך ככה ואני לא ממש מצליחה לתפקד או לסיים משהו, פניתי לד״ר גור שיעזור לי בתהליך.
חייבת לציין שמאוד חוששת ומהססת התקשרתי אליו לקבוע פגישה בקליניקה.
חששתי מאוד ממה שיגיד לי, או שלא יכתוב מכתב שמתאר את התמונה בשלמותה אלא יכתוב שורה וחצי כ׳הרגלם של שאר הפסיכיאטרים׳, כך שמעתי.
מצד שני, ידעתי שאני לא יכולה ללכת לפסיכיאטר אחר ולהתחיל לתאר לו את כל המצב כי גם ככה אין לי כוחות ובמחלקה לפחות מכירים אותי מעט. זה עדיף מלהתחיל לספר את הכל מההתחלה או כלום, אמרתי.
התקשרתי לקבוע תור.
לפגישה הגעתי די מהוססת ומאוד מאוד חוששת מפני מה שדר גור יגיד. במחשבה שמשפט אחד שהוא יגיד לא במקום ואני בטוח אתפרק לרסיסים. חששתי להגיע..
***
הגעתי. התישבתי בתחושה שרוצה להיעלם. לפחות הצלחת להגיע.. נסיתי להרגיע את עצמי. הוא שאל אותי מספר שאלות וניגש לכתיבת המכתב.
בדיעבד, אני חושבת שעצם העבודה שלא הצטרכתי להאריך בדיבור או לתאר את המציאות שבה אני חיה, הקלה עליי.
קשה להודות ולפגוש בחלקים ה׳לא מתפקדים׳ שלך, להבין עד כמה את לא מתפקדת.. למרות שאת יודעת.. את הרי חייה את המציאות הזאת יום יום.. וכמה שאת רוצה לשנות את המציאות את לא מצליחה, כמה שאת רוצה אחרת.. והפער הזה בין מה שהיית פעם לפני שהכל התחיל, לפני ההפרעה, למי שאת היום, מתסכל ומכאיב כל כך.
***
אני חושבת שעד כמה שלעיתים קשה לשמוע את מה שנאמר לנו לגבי עצמינו כי זה כואב מידי.
אני יכולה לומר לגביי לפחות, עד כמה שקשה לי ומכאיב לעיתים לשמוע, האמירות של ד״ר גור הן מדויקות, די מהר הוא יודע לומר ולאבחן את הנקודות הרגישות. אלה שמפעילות את ההפרעה. אותן נקודות שמפעילות את כל (!!) מנגנוני ההגנה.
***
אחרי שסיים לכתוב, כשאני יושבת שם בדממה, הוא נתן לי לקרוא את המכתב. הוא כתב מכתב שדי מתאר את מרבית מההתמודדות..
ובאותו רגע זה הכה בי. לקלוט פתאום עד כמה ההפרעה לקחה לי הכל והשאירה אותי הרחק מהכל..
***
אני כבר אחרי הועדה. להפתעתי, היחס של הרופאה בועדה היה בסדר גמור ולא חלילה מזלזל או פוגעני כפי שחששתי שיהיה. היא הבינה אותי ואת ההתרגשות. שאלה כמה שאלות ואמרה שזה מספיק.
אתמול קיבלתי מכתב מביטוח לאומי. קיבלתי הכרה (+ שנה רטרו אחורה. כי נראה לי שממה שאמרתי הרופאה בועדה הבינה שאין לי כוחות להגיש ערעור..)
***
אני חושבת שמה שאני מנסה לומר זה שלפעמים אנחנו כל כך חוששים ממשהו ושבגלל החשש הזה אנחנו דוחים דברים כי אנחנו מתארים לנו את הנורא מכל..
עובדה שחששתי מאוד מפני הפגישה אצל דר גור. חששתי מפני מה שיגיד לי.
באותו היום, לקראת הפגישה, המחשבות לא הפסיקו להדהד בראשי.. זה היה יום שלא הרגשתי טוב, לא הצלחתי לעשות כלום..
חששתי מאוד מפני הועדה בביטוח לאומי. תיארתי לעצמי את הנורא מכל.. שיגידו לי אמירות מעליבות, שישפטו אותי ולא יבינו..
בשני המקרים התבדתי.
{לצד זאת, חשוב לי להבהיר - אני חושבת שדר גור הוא אחד מהאנשים הכי חכמים שיצא לי לפגוש עד כה בחיי. ועדיין (!!) הוא לרגע לא מייפה את מה שהוא אומר. הוא אומר אמירות שהן מדויקות ולצד זאת קשות ומכאיבות..
אני חושבת שברגע שהתחלתי להבין ולשאול את עצמי- איפה זה פוגש אותי? האמירה שלו. זה גם החלק שהייתי יותר פתוחה להקשיב לדברים שהוא אומר עם כל הכאב שבדבר.. ועדיין יש פעמים שרועדת מלפנות אליו.. }
***
אני עדיין מתמודדת עם הרבה קשיים בכל יום. מזכירה לעצמי כל פעם מחדש שכל יום- הוא יום ביומו. יום של התמודדות. יש יותר ימים של אי תפקוד, ומעט ימים שבהם מצליחה לתפקד. מתוסכלת וכואבת שאני עדיין לא מצליחה לנצח את ה׳קול של ההפרעה׳ ומתנהלת לפי הסימפטומים. מעין חיה- לא חיה.
***