מנהלי קהילה
ד"ר איתן גור
מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.
דנה צינמן ליטרט
פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים.
אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.
מורן וילנר סקאל
שלום, אני מורן, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית.
בשנים האחרונות עבדתי במרפאה וגם במחלקה להפרעות אכילה לנוער בתל השומר.
בעבודתי פגשתי מקרוב את המצוקה, הקושי והמורכבות שפוגשות המתמודדות ופוגשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, ונושא זה קרוב מאוד לליבי.
כיום יש לי גם קליניקה פרטית בצפון תל אביב : https://www.moranws.com/
אני מאמינה שחלק חשוב מתהליך ההחלמה הוא היכולת לא לחוש לבד, בייחוד במצבים וברגעים בהם נדמה שאף אחד אחר לא מבין מה עובר עלייך, והתחושה יכולה להיות מאוד בודדה.
לתחושתי, כל אחת וכל אחד ראויים לחיות חיים מלאים ועשירים, ואני מאחלת לך להצליח להגיע לכך!
אפרת וייס שורץ
נעים מאד, אני אפרת, דיאטנית קלינית, בעלת 12 שנות ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים ובמתבגרים.
בוגרת תואר ראשון בתזונה מטעם האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במדעי הרפואה מטעם אוניברסיטת תל אביב.
דיאטנית קלינית בצוות הטיפולי של המרכז להפרעות אכילה במבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, חברה בצוות הטיפולי במסגרת הדיור המוגן של הבית השיקומי לנשים מחלימות מהפרעות אכילה בהוד השרון, ומטפלת במבוגרים ובמתבגרים המתמודדים עם הפרעות אכילה בקליניקה פרטית בהרצליה.
כמוניהפרעות אכילהמתקשה להתמסר
מתקשה להתמסר
12/09/19 15:25
4 תגובות
התחלתי טיפול בפעם הראשונה לפני 3 חודשים ואני מרגישה שזה לא באמת עוזר. אני לא שם ב-100% למרות שהתחייבתי בפני עצמי לתת לזה מעצמי הכי הרבה שאפשר. המטפלת שלי לא מתה על הסקפטיות שלי ואין לי דרך אחרת לשנות את מה שאני מרגישה וחושבת. מה הסיכוי שבאמת יצא לי מזה משהו? אני יכולה לחתום שאצלי זה לכל החיים, לא רואה את זה אחרת. אני בתת משקל אבל לא רציני וזה לא סוף העולם ואני לא עומדת למות. אבל אני כן מפספסת הזדמנויות חברתיתיות ואני כן בוכה ומתייסרת על כל ביס שאני אוכלת וזה מונע ממני להנות בחיים ולהיות חופשיה וספונטנית. זה חלק ממני כבר 8 שנים, שליש מחיי, ואני מתקשה להאמין שיום אחד החיים שלי יראו אחרת. לא מבינה איך קיימים בעולם אנשים בלי הפרעת אכילה... כבר שנים שזה הדבר הכי חשוב בחיים שלי :(
Hlove
רק יכולה להזדהות איתך ולשלוח חיזוקים... מזדהה איתך כל כך, התחלתי גם טיפול בחודשים האחרונים, באיחור של כמה שנים.. וגם מרגישה שהמטפלים לא מתים על הסקפטיות שלי, זה קשה להתמסר לטיפול אחרי שנים של סבל והרגל מסויים שחיים איתו, מקווה בשבילך וכמו כן בשבילי שנצליח להשתחרר מהדבר הנורא הזה שמנתק אותנו מהעולם האמיתי. שולחת חיזוקים תהיה חזקה ותנסי תמיד להאמין
דנה אברמוביץ
הי נועה, התמסרות לטיפול אינה דבר מובן מאליו. לסקפטיות שלך יש סיבות ואני בטוחה שהמטפלת שלך מבינה את זה. 3 חודשים בזמן טיפול זה תחילתה של ההתחלה והגיוני ביותר שלא תרגישי שינויים בפרק זמן שכזה, למרות הדחיפות. מציעה לך בחום לשתף אותה בדיוק במה ששיתפת אותנו כאן. זה יכול להיות מאד משמעותי עבורך. מה דעתך?
נועה40
כן אני מניחה שאת צודקת, אני פשוט לא רואה את האופק....
פפפפ
ברור שאת ככה! זה כלום זמן!!! זה קשה מאוד עם עושים לאט ובטוח! וכן חבל לפספס. תאמרי לעצמך מראש שזה שנתיים ואולי טיפה יותר ותראי איך פתאון 3 חודשין מרגישים כלום!את צודקת זה קשה ואין ספק שהמטפלת מבינה וגם אומרת לך שזה קשה. אבל אני חושבת שאת חייבת לתת לה כוח עלייך, שהיא מבינה איך לעזור לך.