ברגעים שמסבירים לי אנשים טובים מה חשוב
וכמה קסום זה לחיות
ואיך שהייתי פעם , כשהיו לי כוחות
כמה דברים היו לי
וכמה עוד יש לי להגשים
ולכבוש ולראות
אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות.
ברגעים שמסבירים לי כמה מה שאני מרגישה הוא אולי קצת יותר מדי
ושלהתמודד בצורה כזאת
זה לא הבחירה האולטימטיבית,
כשאני מאבדת עשתונות .
כשמסבירים לי מנקודת מבטם
מהעיניים שלהם בחוץ
שהבית שלי עולה בלהבות
אני יודעת שצריך להתחיל לכבות שריפות.
אני צריכה עזרה.
אני צריכה עזרה.
וזה לא בושה.
אני לא מצליחה לבד.אני רוצה עזרה. אני באמת רוצה. אני מצליחה לרצות!
איזה כיף זה להגיע לנקודה שאני מצליחה לרצות.
אבל השאלה היא כזאת:
אני עדיין בספקות אם להיפרד מהמגננות
זה משהו שאני מסוגלת לעשות
אני אוהבת את המחלה גם ..קצת..וצריכה אותה...היא בכל זאת הבית שלי...
אני לא מצליחה לראות אותי נפרדת מהחוקים וההרגלים
אני לא מצליחה לראות אותי רוצה מספיק משביל עצמי
אני לא יכולה לבקש
ולהגיד אפשר
ובשבילי
ובכלל מה אם לא אוכל לשתף פעולה עם הטיפול?
איפה הגבול בין לבקש עזרה אבל לא לרצות לקבל אותה?
איפה הגבול בין להגיד אני רוצה ואני מספיק בוגרת ואני צריכה ואני בבעיה
בין להגיד אבל אני לא יכולה. ואני לא רוצה.
אני רוצה או לא רוצה?
איפה הגבול בין לבקש עזרה אבל לא לרצות לקבל אותה?
איפה הגבול בין ללכת מרצון לדיאטנית לקבל הדרכה אבל כשלבד בבית לא לרצות למלא משימה
איפה הגבול בין לבקש עזרה אבל לא לרצות לקבל אותה?
איפה הגבול
איפה הגבול בין רוצה ולא רוצה
אני חושבת שאני רוצה...
אבל אני לא רוצה!!
ומה אם זה עניין של אני בכלל לא יכולה?