אמ;לק - אחי חווה דכאון מז'ורי במשך יותר מ-10 שנים, סופר אינטליגנטי וצלול. לא יודעים איך להציל אותו מעצמו.

זה קצת ארוך אבל אני כבר מיואשת. אחי הצעיר (35) פיתח במהלך שירותו הצבאי דיכאון עמוק (לא קשור לשירות, לא קרבי). כשיצא מהצבא עבר כל מיני סדנאות וקורסים ולא מצא את דרכו. תקופה מסויימת למד ביולוגיה ופרח, אבל לאחר התואר וללא המסגרת היחסית מובנית וסדורה של התואר הוא שוב קמל.

אחי גאון ומבריק. מוכשר בטירוף. היה תלמיד וסטודנט מצטיין.
ולא מסוגל להחזיק שום עבודה ולא להתמיד בשום דבר. הוא מבלה את זמנו בשינה ומול המחשב, התנתק מחבריו, מידי פעם מוצא איזו בת זוג אקראית ללילה. הגבולות החברתיים שלו מטשטשים ונפרמים לאט לאט. כל פעם הוא בודק כמה רחוק יוכל ללכת. איזה דברים מוזרים יוכל לאמר ולעשות (הוא שפוי ורציונלי לחלוטין). עד כמה יוכל לפגוע באנשים סביבו. מעליב אותי ולפעמים את אימי שעליה נופל עיקר הטיפול בו. עד לפני כמה שנים הוא היה הנפש הקרובה אלי ביותר בעולם. כשכל הסיפור התחיל הייתי מתעוררת לילות רבים בבכי כי הייתי בטוחה /חולמת שהוא התאבד. כיום אנחנו כמעט לא מדברים מכיוון שהוא לא רוצה קשר איתי. לא משנה כמה ניסיתי לדבר, להוציא לטיול, לשדל לבלות וכו' - תמיד מתחמק.

בשיחות עם קרובים ומטפלים בעצם הבנו שהוא סובל מסוג של תסמונת פיטר-פן - מפחד נורא להתבגר ולקחת אחריות. משותק מפחד. יש לזה שורשים - ההורים שלנו היו הורים בעייתיים. בשל בעיות שסבלו מהם בעצמם, גדלנו באווירה בה חייבים להצטיין ולהיות בסדר עם כולם, אבל ל"כולם" מותר לדרוך בחזרה עלינו. אנו חייבים לביות מצונים ומעולים אחרת יקרה אסון, אבל לבקש תמורה/שכר הולם/הכרה? מה פתאום. וכך שנינו גדלנו בדיסוננס נורא ואיום, ושנינו לא מימשנו את הפוטנציאל. אני נאבקתי בשיניים בהורים שלי מיום שעמדתי על דעתי, ולכן גדלתי יחסית שפויה (גם אם לבד נפשית ובלי תמיכה), ועדיין נאבקת על פרנסתי ועל עתידי.

ובכל זאת כמשפחה - אני, אנחנו - מתים מפחד. שני ההורים המבוגרים שלי לא בריאים, אני נאבקת להשתקם אחרי טראומה שעברתי, ועדיין לא לגמרי עומדת על הרגליים. בתוך התנאים הקשים האלו, איך מסייעים לאחי להבריא? מעבר לעובדה שאני אוהבת אותו והוא כל כך סובל, יש פה עניין קיומי. ההורים שלי בקושי מסוגלים לטפל בו. אני לא יכולה והוא ממילא דוחה את עזרתי. הוא כל כך חכם ואף מניפולטיבי, שאף פסיכולוגי לא יכול לטפל בו - הוא תמיד חושף את חולשותיהם ואת האינטליגנציה הנחותה שלהם לעומתו. וזה כאשר הוא בכלל מתמיד בטיפול. הוא צלול, מפוכח, ובגיר לחלוטין. ולכן אי אפשר להכריח אותו ללכת לטיפול. אי אפשר לאשפז אותו במחלקה סגורה (גם אין שום טעם מבחינה טיפולית).

ניסינו הכל. איך אפשר לגרום לבן משפחה חולה עמוקות ולא פסיכוטי להכריח את עצמו להבין שהוא חייב להבריא??? הוא מת חי.

סליחה על החפירה ומקווה לשמוע רעיונות.
תודה