האמת תמיד עדיפה. בעלי אובחן לאחרונה זה בהחלט קשה להתמודד כאשר יוצאים מאיזון אבל היה קל יותר להתמודד אם היה מובן ממה סובל, כנראה שנים רק בלי הכותרת. נכון זה בהחלט יכול להרתיע בקשר של מספר חודשים ויתכן והוא ירגיש שזה גדול עליי. אבל היי את צריכה מישהו שלא יבהל בטוחה שקיימים כאלו ויתכן שהוא בינהם. תמיד עדיפה הכנות. לא אשקר זה מבהיל בעיקר לאנשים שמחפשים יציבות בחיים אבל ביננו זה יכול לקרות לכל אחד גם ככה פתאום משום מקום ובאמצע החיים ולא בטוחה שזה עדיף.

אני לא יודע מה הוא יגיב, רק את צריכה לדעת שזה יפה מאוד מצידך שהחלטת לשתף אותו. אולי תשלחי מישהו עם מניה דפרסיה שידבר אתו...
תשימי לב שהבריאות שלך מאוד חשובה, ולא לישון טוב בלילות זה לא כל כך בריא, בפרט לסובלים ממניה דפרסיה
תדאגי דבר ראשון לעצמך שתרגישי טוב נינוחה ורגועה

היי היי מעולה ששיתפת פה! זאת שאלה שגם אני מתעסקת בה הרבה, כי אני יוצאת לדייטים ומעוניינת בזוגיות. האמת, שאני בוחרת להביא כאן את מה שאמא שלי אמרה לי השבוע... יש כל-כך הרבה אנשים, ללא אבחונים, שיש להם נטייה למנגנונים הרסניים - תראי כמה גברים יש עם התקפי זעם ותוקפנות, ואנשים שנוטים לא לדבר על כלום ולהיות סגורים, ואין להם שום "הגדרה". ההגדרה לא בהכרח אומרת משהו על מי שאת, אני מסתכלת על זה כמו סוכרת - יש לי נטייה לעליות וירידות חזקות, רק במקום בסוכר, במצב הרוח. זה לא נורא, כי זה משהו שלמדתי לחיות איתו. אבל זה גם לא כל מי שאני, זה רק חלק. לגבי ההתלבטות באבחון - עקרונית, אני יכולה להגיד לך שרוב האנשים לא מכירים אבחנות וזה גם לא משנה. את יכולה להגיד שיש לך בעיה בויסות רגשי ושאת מקבלת טיפול לזה. בזוגיות טובה תומכים אחד בשני בטוב וברע ואף אחד לא מושלם, לכולם יש את ה"פגמים" שלהם, ורק בגלל שלשלך יש שם בומבסטי וסטיגמה, זה לא עושה את זה יותר גרוע מזה שמישהו אחר למשל, נורא מבולגן ואף פעם לא מנקה אחריו. הכל תלוי בצד השני, ובמה שלו מפריע או לא מפריע. אני אומרת לעצמי, שאני מחפשת לבחור את הבן אדם שידע להעריך את מי שאני קודם כל. ואני מעריכה את עצמי כמו שאני, אני יודעת שזאת לא רק הפרעה, יש בה גם צדדים, שהם רגישות מאד גבוהה ושהם יתרון, ואפשר להתמקד בהם ולא רק בחסרונות. תלמדי לאהוב את עצמך, תחשבי מחוץ לסטיגמה, ואז אני מאמינה שגם כשתספרי, זה יישמע הרבה פחות דרמטי ויותר כזה, על הדרך וגם הוא לא יירתע. אני לא יכולה להתחייב, אבל אולי אם הוא גבר שאין לו ראש פתוח מספיק גם אחרי שלמד להכיר אותך - זה מעורר שאלות לגביו. אז קחי את זה גם כהזדמנות שלך ללמוד אם הוא באמת מתאים בשבילך.

"גברים לא מקבלים את זה טוב אצל נשים, אין להם יצר אימהי." ולגבי המשפט הזה: האם זאת האמת או שזה מה שאת מספרת לעצמך? וגם אם באמת יש סטטיסטיקה כזאת, שגברים יותר דוחים נשים על דברים כמו הפרעות נפשיות (לא שמעתי מעולם על מחקר כזה), האם זה משנה? האם את באמת צריכה מישהו "עם יצר אימהי", או מישהו עם גישה חברית והדדית, שסקרן לגבייך וירצה להבין? ואולי יש בעולם גם גברים עם יצר אימהי/אבהי, שיש להם גישה טיפולית? (במקרה אני מכירה כמה מטפלים גברים, שגם עוזרים בגידול ילדיהם, אז בטוח יש כמה בעולם). אגב, לאמא שלי יש ככל הנראה הפרעת אישיות גבולית/מאניה דיפרסיה ואבא שלי טיפל בה ובנו כל החיים, כולל לקום בלילה להאכיל ולהחליף חיתולים, ומעולם לא שפט אותה על כלום. לא שזה דבר כל-כך מעולה בעיניי (הייתי שמחה שגם היה לפעמים עומד על שלו מולה), אבל הנה, זה סותר את המשפט שכתבת ש"אין גברים עם יצר אימהי"

מתחברת ממש למה שכתבת.. הייתי בקשר שהתחיל להיות רציני ונתקלתי בדילמה הזו גם. כל כך פחדתי לספר, וככל שעבר הזמן הרגשתי שאני פשוט מסתירה ממנו סוד, ובעיקר פחדתי שהוא יעזוב אותי כשיגלה. בסופו של דבר נפרדנו בלי שסיפרתי לו וזה היה ממש סמלי. אני מאמינה שכשיהיה לי בן זוג מתאים שבאמת יאהב אותי, אני אסמוך אליו וארגיש בנח פשוט לספר לו על ההתמודדות שלי ולהרגיש שלמה עם עצמי. אם בן הזוג שיש לך עכשיו יקבל אותך כמו שאת ויכיל את ההתמודדות שלך אז הוא ראוי לך, ואם הוא לא יקבל אותך אז באמת מגיע לך הרבה יותר טוב.. מגיע לך מישהו שיאהב אותך ויתמוך בך כמו שאת. בהצלחה

החסרונות של המניה דפרסיה כולנו יודעים מרגישים ומטפלים
והמעלות שיש במניה דפרסיה הם גדולות ושקטות, ולא מטופלות...
לא כל אחד יכול להכיר גם במעלות שלנו, לפעמים גם לא אנחנו בעצמנו
אבל יש לנו מעלות נפלאות. עם קצת בטחון עצמי, כשנוציא אותן החוצה, בצורה מבוקרת...
יתכן שאפילו לא נרצה להפסיק להיות מחוברים למניה דפרסיה (סתם...)

הי אני מעדכנת , הוא נפרד ממני. אפילו לא סיפרתי לו את הטייטל הגדול כי אני פחות מאמינה בזה וגם כי היום אני לא הכי שם . שיתפתי בעיקר שהייתה לי ילדות קשה וגם שיתפתי בטיפטופים לא הכל בבום. הוא אמר שזה מציף אצלו דברים והוא לא מסוגל להתמודד. עברתי שבועיים שלושה לא פשוטים... עכשיו הסערה נרגעה אך עדיין כואב. הרגשה נוראית של " אף אחד לא יקבל אותי" .. ועוד מחשבות שכאלה.. אין לי אפילו כוח לכתוב פה מילים מרוב שהוא הכאיב לי.

אגב, אכתוב לך משהו שהבנתי אני לאחרונה: הדבר הכי חשוב והכי מדהים שכתבת זה שאת במקום יציב וטוב. ולפעמים, דווקא עם הלכאורה "הפרעות" המתויגות שלנו, אנחנו שוכחים שלמלא אנשים יש חרדות, דכאון, טראומות מתחת לרדאר, שלא טיפלו בהם... הבחורים האחרונים שאני יצאתי איתם, חשבתי שאני "הדפוקה" ואז גיליתי שהם גם עם מטענים, לפעמים לא פחות ואפילו יותר ממני, שכבר מטפלת בעצמי הרבה זמן. ומסתבר אולי שגם לבחור שאת יצאת איתו יש משהו כזה, אולי אפילו דברים לא פתורים משלו...