בואו נדבר על בואי
פורים מרגיש לי כמו הזמן הכי נכון לדבר על דיוויד בואי, הוא החליף כל כך הרבה פעמים דמויות, סגנונות ואת המראה שלו, אבל באף שלב זה לא הרגיש שהוא במסכה, הוא ידע לגרום לכל דמות שהוא צלל לתוכה להרגיש הכי טבעית ואמתית, כאילו הוא עובר גלגולי נשמות בעוד חי.
אני מכיר אנשים שלא יכול לסבול את הטון הנמוך והמונוטוני של לאונרד כהן, אני מכיר כאלה שלא יכולים לסבול את הצווחות של קייט בוש, וכאלה שבוב דילן מייגע אותם, ואחרים שפרדי מרקורי ושירת האצטדיונים המוגזמת שלו מרתיעה אותם, לכל אחד מהקלאסיקנים אני מכיר מישהו שלא מתחבר, עד שזה מגיע לבואי, מרגיש לי שאי אפשר לא לאהוב אותו.
לא מזמן, בדקתי עם בועז כהן אם יש אפשרות לקרוא באופן דיגיטלי את הספר שכתב על בואי ובסופו של דבר הוא שלח לי עותק פיזי לקנדה. קודם כל, היה כיף גדול לקבל פתאום חבילה מישראל, אבל גם הספר הוא כיף גדול. באותו היום החלטתי להקדיש לו את הערב, בועז בחר 30 שירים לכתוב עליהם וכל שיר קיבל פרק. הכנתי לעצמי פלייליסט בספוטיפיי לפי סדר השירים בספר, ובכל פעם האזנתי לשיר הרלוונטי. למרות שהכרתי את השירים, משהו באווירה, הסיפורים מאחורי כל שיר והחוויות של בועז איתם הובילו לזה שלא רק שזה הרגיש לי שמיעה ראשונה שלהם, גם הרגיש שלערב אחד דיוויד בואי חזר לחיות כאן אתנו.
אז ספרו גם אתם על שירים או אלבומים מועדפים, חוויות לצד השירים של בואי או כל דבר אחר. ואולי בכלל יש כאן מישהו שיכול להרוס את תאוריית ה"כולם אוהבים את בואי" שלי?;)
אני עוד צריך לחשוב על המועדפים שלי, אעלה בתגובות בהמשך:)
רוני -ער"ן
אוי ,אתבייש ואומר שאז בתחילת שנות העשרה שלי,קרוב יותר לימי ההולדת הקרובים להפיכתי לבן עשרה שאנגלית היתה רק שיעור מעיק שמפריעים בו אז השיר MODERN LOVE הובן רק בכותרת שלו ופרץ אז ברדיו וגם במסיבות הכיתה (היה פעם דבר כזה)בשישי עם האהבה הראשונה:teeth: ולא ,אני לא אהיה מההורסים את התיאוריה:)
running UP that Hill
זה מהשירים האלה שאין שום קשר בין הלחן המתקתק למילים שלהם. אז אני לגמרי מבין איך הוא משתלב במסיבת כיתה או הופך לפסקול של אהבה ראשונה:embrsd:
יאיר - ערן
"בואו" על "בואי" ב-"פורום" ב-"פורים" - הרבה משחקי מילים :smile: והאמת שעל בואי אפשר להקים קבוצה נפרדת ולשוחח רק עליו. הרי תמיד אומרים שאמנות זה עניין של טעם אישי וכו.. ואני עדיין מחזיק בדיעה שיש דברים אבסולוטיים גם באמנות. כלומר ברגע שמקשיבים למוצארט, אפילו אם גדלת בתרבות לא מערבית, אי אפשר פשוט שלא להימשך למלודיות. אותו דבר נכון גם לרוב שירי הביטלס - יש משהו אבסולוטי בשירים שלהם. זה בהחלט נכון גם לבואי. מלודיות לא מסובכות מידי, באוזן לא מקצועית השירים לא מסובכים מידי ועדיין זה פשוט לא נמאס להאזין ולהאזין ולהאזין. גילוי נאות - התחלתי את מסעי המוסיקאלי איפשהו בגיל 14. וכמו כל טינייג' התוודעתי ראשית לרוק כבד ואחר כך לפרוגרסיב וחשבתי שאני מבין במוסיקה. כמה שיותר מסובך - יותר טוב. באותם זמנים תוכנית המוסיקה היחידה שהייתה בטלויזיה הייתה "להיט בראש" מין משהו פרימיטיווי על קליפים והופעות חיות. לקראת צאתה של 1979 וכניסתה של 1980 נערכה תוכנית חגיגית של סיכום העשור. את כולם הכרתי, את קווין, ואת כנפיים ואת אבבא ובי-ג'יס ואלטון ג'ון. את התוכנית חתם דיוויד בואי. זה היה מין זבנג לפרצוף - שמעתי עליו במעומעם ועדיין לא הכרתי אפילו שיר אחד שלו. איכשהו בתחושת בטן ידעתי שמדובר שמישהו שהוא קצת יותר משמעותי מכנפיים, ואבבא ואפילו קווין. ואז קניתי את זיגי סטארדאסט ... לכל אחד יש את ה-בואי שלו מ-space oddity ועד blackstar ( ואני עדיין טוען ש-scary monster זה האלבום הכי הכי שלו ). כבר פירסמתי את זה באחד הפוסטים ( עוד לפני שהייתה קבוצה ) אבל תמיד נעים להיזכר. בימי הטרום קורונה - הרגעים האחרונים של ג'וג'ו ראביט ( כמה פעמים שאראה את הסרט הזה - בסוף אני זולג לי ובוכה והלב רוטט לו ) . אני זוכר את הקטע בפעם הראשונה באולם הקולנוע, ועוד לפני שהתחיל התו הראשון פשוט ידעתי שחייב להיות פה heroes ואפילו עכשיו כשאני מעלה את הקליפ וצופה בו בפעם המאה אני מתחיל לזלוג
running UP that Hill
איזה כיף לקרוא
מתחבר למה שכתבת על מוזיקה בנעורים, למוזיקה יש מלא אחריות בגיל הזה, היא זו שמגדירה אותך ואם היא לא מתוחכמת וייחודית אז כנראה שאתה לא שווה הרבה, אפילו לא ביני לבין הסביבה אלה ביני לבין עצמי. וככל שהתבגרתי הבנתי שאני יכול גם ליהנות ממוזיקה באופן הכי פשוט ונטול יומרות שאפשר.
אז בגיל 14 עוד מאוד התביישתי שאני כל כל נהנה מהמוזיקה של בואי, דווקא בגלל שכולם אהבו אותו.
לא ראיתי את הסרט אבל עכשיו אין סיכוי שלא אראה. (לא ראיתי את הקליפ בינתיים מחשש לספוילרים)
running UP that Hill
התלבטתי הרבה איזה שיר לכתוב, כבר רימיתי והוספתי את השיר האהוב עלי בילדות בהודעה הראשונה.
לרגע חשבתי להוסיף את השיר שאני שומע הכי הרבה היום, Lady Grinning Soul שאני אף פעם לא עומד בפסנתר של מייק גרסון שם.
אבל ברוח הנעורים של יאיר וכדי להכניס עוד עשור לדיון, אלך על השיר שצבע את גיל 13 שלי ועד היום בכל פעם שאני שומע אותו משהו זז לי בבטן
something in the air