אהלן, הייתי במצב דומה לשלך. שהירידה היא בור ללא תחתית ושום דבר לא מספק. כששום דבר לא מספק , ממשיכים לרדת ולנקוט בדרכים קיצוניות, עד שנעלמים. אולי הסביבה שלך דואגת שתיעלמי? לדעתי מניסיון אישי כדאי לנסות לעשות משהו שונה ממה שעשית עד היום. הייתי בטיפול קוגניטיבי התנהגותי להפרעות אכילה , אחרי זמן מה עזרו לי להבין מה זה הכלי הזה שאני משתמשת בו כדי להשתיק את התחושות שלי . ואז הבנתי שיש לי עבר שהוביל אותי למקום שאני נמצאת בו .מבחינת הפרעת האכילה אני במקום הרבה יותר יציב , והנפש מדברת הרבה , זה לא קל , במיוחד שהמראה לא נותנת לי תחושת שקט. נסי לעשות משהו שונה ממה שעשית עד היום. הטיפול שאני מקבלת מציל לי את החיים. אני מבינה שהפרעת האכילה שלי היא פצע עמוק שמתחתיו יש המון קרעים של העבר. נסי לעשות משהו אחר , משהו שנוגד את הראש שלך , נתי לזה זמן ואז תחליטי במה את בוחרת.

היי, תודה על התגובה:) איזה כיף שזה עזר לך ואת מרגישה שזה מציל אותך, זה בטח ממש לא מובן מאליו... אני חושבת שזה כמו הרבה דברים שלמדתי פשוט 'לכבות' אצלי. תחושות, רצונות, כשכל פעם התאכזבתי מדברים שעשיתי הכנסתי את עצמי למן מוד כזה של כיבוי עד שהפסקתי לעשות אותם. זה סוג של להכניס את עצמי לדיכאון מודע כזה, כדי שיירד לי החשק- לאכול, לדבר, להיות בסביבת אנשים במצבים שלא נוחים לי (ואז כמעט בכלל), כדי לא להיפגע. אז פעם עוד רציתי איכשהו לצאת מזה, אבל תמיד מנעתי מעצמי לבקש עזרה, והמחנכת (המדהימה) שלי אמרה לי שהם יכולים לעזור לי, אני רק צריכה לומר להם איך אני רוצה את העזרה, ושתקתי. ובפנים כל כך רציתי שהיא תבחר בשבילי. כי אם אני בוחרת בטיפול בעצמי אני הולכת נגד אמא שלי- שטענה שזה שטויות וכולם סתם עושים סצינות, ואם אני רוצה לאכול אני פשוט אוכל. ופחדתי מהתגובה שלה, שהיא תצעק עליי (אמא שלי מדהימה ותומכת בי, אבל בנושא הזה אין עם מי לדבר ועדיף שלא לפתוח). אז אם אני לא בוחרת טיפול, זה כי אין לי שום בעיה ואני בסדר לבד. אז השאירו אותי עם זה לבד. כי לא הצלחתי לעזור לעצמי. הלבד הזה מזה כואב. היום פשוט אין לי רצון כזה. כי זה ממילא לא יעזור. אז אולי אני לא צריכה את זה, כי אין משהו אחר. כבר ניסיתי שלוש או ארבע מקומות שונים, ותמיד על ההתחלה נעלמתי, כל כך פחדתי לפתוח את הדבר הזה אז הכחשתי ואמרתי לכולם שאני בריאה באורח פלא והנה אני סבבה כבר. זה פשוט לא עובד. אולי עכשיו זה מבלבל גם אותי אם אני לא רוצה או לא יכולה או כואב לי מדי לנסות. אני פשוט לא יודעת לעזור לעצמי. זה מרגיש לי כמו חולשה שלי. ככ פתטי מצידי, לעזור לעצמי. אני יודעת שזה לא אמור להיות ככה, אבל המחשבות האלה דבוקות בי שנים. חחחח וואי וואי איזה מגילות אני כותבת כאן. סליחה על זה

הי, תודה על התגובה, אני חושבת שיש המון סיבות ללמה אני לא מצליחה עם כל ה'טיפולים' האלה, (הגיוני שרובן מחשבות שווא שלי שאני לא מצליחה להתנער מהן)- כמו התנשאות של הצוות, שיש אנשים אחרים שצריכים את זה יותר ממני ואני מרגישה צומיסטית בין כל האנשים שסובלים באמת, או הפער המטורף הזה בין המקום שאני נמצאת בו לבין הציפיות שלהם לשיתוף פעולה- ברמה מוגזמת ממש אבל ממש (סתם מחוויה אחת שכתבו לי תפריט פשוט מגוחך וקישרו בין המראה החיצוני שלי להתנהגות של חוסר ביטחון), או היחס הזה של כפפת משי וכמה שכל הבנות מסכנות ומילים גבוהות גבוהות בשפה מקצועית, או חוסר היכולת שלהם להבין שיש לי גם ימים טובים ומותר לי לחייך בתוך כל הדבר הזה, ואני לא צריכה להיות כל הזמן בפנים כבויות ועצובות ולדבר על דיכאון. ועוד כמה... זה לא שהטיפול לא עזר, לא הצלחתי לתת לזה צ'אנס כי זה היה מעבר לרמת ההכלה שלי... אני לא חושבת שזה קשור למשהו שהיה בטיפול (כאילו כן, אבל לא בשיטה ספציפית), אלא שזה משותף לכולם, וזה לא יעבוד לי. אז נשאר לי להיות עם זה לבד ואו לנסות להתמודד או לתת לעצמי להרים ידיים כשלא באלי אחרת. בכל אופן, תודה רבה על התגובה, זה באמת עושה טוב לקבל תגובה מהצוות של הפורום.