היי, אני חושבת שרגשות אשמה על אוכל זה דבר נורא שכמעט אי אפשר להתמודד איתו. עלייה במשקל זה לא דבר פחות מפחיד. אני הייתי רוצה לומר לך, תשתדלי להשיח את הדעת אחרי אוכל בסרט או בקריאה מה שאת אוהבת, אבל אני יודעת שהמחשבות הטורדניות האלו לפעמים לא נותנות שישיחו מהם את הדעת. אבל אני מציעה שאולי כן תנסי, לי זה עוזר לפעמים. אם אכלתי משהו ואני מרגישה אשמה מאוד אז אני מנסה להניח את האשמה רגע בצד ולא לחשוב על זה שהכנסתי אוכל לבטן. אלא להירגע עם הסחת דעת שאני אוהבת. לפעמים זה עוזר לפעמים לא. וחוץ מזה אני מאחלת לך כמו שאני מאחלת לעצמי שהלוואי שכמה כפיות גלידה לא יגרמו לך להרגיש כל כך רע עם עצמך, כי אנחנו בני אדם ולא רק שמותר לנו לאכול, אלא אנחנו חייבים לאכול ⁦;-)⁩

יקרה, אפשר לשמוע את הקול של הפרעת האכילה פעיל וער, מנסה להפחיד אותך, להלחיץ אותך, לגרום לך להרגיש שפעולה אנושית, טבעית, מהנה (כמו אכילת גלידה) היא פשע נוראי. ככל הנראה הקול הזה גם מתעצם לנוכח התהליך שאת עוברת והצעדים החשובים שאת עושה. זה קול של חרדה, של הפרעה, והוא ימשיך כנראה ללוות אותך בתקופה הזאת, אך כל עוד תצליחי להתייחס לזה כ"קול", כתחושה, כביטוי של פחד ובהלה, ולא בתור "האמת" שצריך להקשיב לה ולפעול לפיה, אז זה מה שלאט לאט יחליש את הקול, והמלחמה המתמשכת כבר לא תרגיש כמו מלחמה, ויהיה לך יותר שקט. מקווה שתמשיכי בדרך שלך!

זה בסדר שיש לך נקיפות מצפון. יש תפריט שאת אמורה לאכול לפיו וכל תוספת, היא שבירת השגרה. אבל אלה רק 5 כפיות גלידה ואת יכולה, בתיאום עם הדיאטנית כמובן, לקזז אותן מהתפריט היומי