היי אני באותו מצב כמו שלך רק שבעלי מאובחן מגיל צעיר יחסית, מאמצע שנות העשרים שלו. זה קשה, מעכשיו את אמא חד הורים לילדים ולבעל, הטיפול איננו עיקבי וכל כמה זמן צריך להתאים את הטיפול מחדש, בהנחה שיש שיטוף פעולה מצד הבעל. מעבר לזה לגבי הילדים אני מוצאת שכנות ברמת ההבנה של הילד כמובן, הוא הדרך הכי טובה. כמו שאמרת הם שמים לב כבר מגיל נורא צעיר (הגדולה מגיל שנה וחצי הכלה להגיב לתנודות שלו). אני אומרת להם שאבא חולה ועייף ואז הן כבר יודעות שזה אומר שהוא נח המון במיטה ושהוא עייף ועצבני, כי הרי כולנו עצבניים כשעייפים. הגדולה (בת שש) יודעת קצת יותר והסברתי לה שלפעמים גם הלב כואב ואז צריך לנוח ומלא חיבוקים אם אבא רוצה.

ובמנימה אישית מאשה לאישה, הולך להיות קשה, רמת הקושי תלוי בשיטף הפעולה של בעלך בטיפולים, ממליצה למצוא דרך שכשיש הטקף דפרסיה (שאצלנו מתחיל בכאס) לתת סימן ואז הוא ידע שהוא צריך ללכת, לא להשאר ולצעוק על כולם (התחלנו אם זה השנה וזה עוזר מול הילדים).

הכי חשוב כנות, לא להסתיר, אח של מסתיר את הפוסט טראומה שלו מהילדים שלו והוא אומר שלי שזה ממש מבלבל אותם כי הם סמים לב שיש משהו. אם צריך אז להתייעץ אם גורם מקצועי שיעזור לתת כלים.

אני זו שחולה וכשהילדים גדלו הסברתי להם ממה אני סובלת - שנים קשות עברתי

אל תתייאשי - אולי שיחות עם פסיכולוג יעזרו

אולי שיתחיל להתכתב פה ב"כמוני" ויבין שיש עוד כמונו בעולם ושהוא לא לבד

התסכול מהמחלה וההרגשה שאף אחד לא מבין אותנו עושה את המחלה לקשה ביותר