היי אני סובלת מפוסט טראומה, דיכאון וחרדה. שנה אחרי שקיבלתי לראשונה התקף חרדה (ובאותו יום בערב גם התקף דיכאון). הכרתי להקת פופ קוריאנית קוראים להם BTS. אחרי ששמעתי את השיר שלהם idol הרגשתי אחרת. לא כל הזמן אבל כמעט כל הזמן אני שומעת שירים שלהם ואני מעריכה ומעריצה אותם והם גורמים לי להרגיש לפעמים שיש לי עוד סיבה לחיות חוץ מזה שאני חיה כי אני מפחדת מכאב, דם ולמות. הבעיה היא שאני באה מבית דתי. אמא שלי היחידה שקיבלה את זה ישר כשהיא שמעה על זה. בהתחלה לא העזתי לספר לאף אחד על זה. הייתי בטוחה שברגע שהם ידעו הם יזרקו אותי מהבית. עכשיו אחרי שנתיים שאני בתוך עולם הקייפופ הם יודעים את זה, כולם. והם חיים עם זה גם אם הם לא אוהבים את זה. אבל לפעמים אחים הקטנים שלי מדברים אלי ממש מגעיל בגלל שזה מה שאני שומעת ולא מה שהם שומעים... הגעתי למצב שאני כל הזמן בחדר עם השירים או עם סדרות אסייתיות מדחיקה את עצם היותי בחיים. מה אני אמורה לעשות? הם לא מקבלים את זה שאני אוהבת שירים כאלה, לא את זה שקשה לי, לא את זה שאני רוצה שלווה גם אם זה אומר למות (לא שאני יעשה אם זה משהו כי אני יותר מידי פחדנית...). מה אני אמורה לעשות אם המשפחה שלי לא מוכנה לקבל שום דבר מכל זה, ממה שאני..

למה אני אמורה להרגיש כופרת, להרגיש רע עם עצמי ולרצות למות כל פעם שאני עושה את מה שאני אוהבת ונותן לי את השלווה שבלי זה לא תיהיה לי ?

https://youtu.be/3uwzNk2NXy0