שלום נעמה ותודה על השיתוף:

בהחלט נשמע חויה לא פשוטה ואולי את חווה כעת סוג של טראומה. הוא בריא, אולם הדאגה לו והחרדה למצבו נמשכת. האם שוחחת עם מישהו, האם מישהו תמך בך כל התקופה או שיש לך איזשהם מקורות תמיכה כעת. יש היום מאוד חשיבות, משמעות ויותר מודעות לסבל של ה-CAREGIVER זה שתומך בחולה ונושא בעול.

נשמח לשמוע קצת יותרורד

אהלן נעמה, תודה על השיתוף ואני שמחה שאת פונה. יותר מתמיד יודעים לספר היום על השלכות התפקיד של בני משפחה מטפלים. החל מהעובדה שהם אוכלוסיית סיכון בעצמם וכלה בתופעות רגשיות יותר, רכות יותר כמו החרדה שאת מתארת. 

גם חרדה  מאפיינת תפקיד של בן משפחה מטפל.היא יכולה להתעורר תוך כדי הטיפול וגם אחרי.  לפעמים במקרים כאלו- שיח עם מישהו מקצועי יכול קצת להקל קצת את מה שאת מתארת. זה לא חייב להיות משהו ארוך, לפעמים ממוקד מאוד. 
האם זה רלוונטי לך? נשמע לך?

וואו אני מדברת על זה בצורה פתוחה וכנה. 
תחשבי כמה זה לא פשוט לבן המפחה שלך.
כמה אשמה יש לו בגין השהייה שלך איתו בבית החולים . 
כמה תחושת נטל, הוא יכול לחוש ויש מצב שחש. 
וזה שהשתחרר לא אומר שהוא בסדר. 
כולם צריכים זמן  לעבד את הדברים , ולטפל בנפש שלכם.
לא פשוט לא לבן המשפחה, לא למטופל .