לאחרונה חשבתי שאני נוטשת את המטאל למחוזות אחרים - רוק, קלאסית, ג'אז. אבל אז ממש במקרה נתקלתי באלבום הזה Aealo שפשוט שאב אותי. מקשיבה לו המון, בלופים, הן למכלול והן לשירים קונקרטים. התמכרתי, פשוט התמכרתי. ובמשך שנים הלהקה הזו - Rotting Christ - הייתה ברקע אבל נמנעתי ממנה מסיבה לא ברורה. מדובר באחת הלהקות הראשונות של הבלאק מטאל (הוקמה ב1987 והוציאה אלבום בכורה ב1993). אך בשונה מבני זמנם שמקורם בארצות סקנדינביה, במיוחד נורווגיה היכן שקם הגל השני של הבלאק מטאל, הם באו מאתונה. וזה הופך אותם לבין הראשונים שהפיצו את הבשורה האפלה הרחק מאדמות השלג הצפוניות. יש שקוראים לסגנון שלהם בלאק מטאל הלניסטי, כי הוא משלב לעיתים איכויות של פולק יווני (מוזיקלית או בנושאי הליריקה עצמה). מה שמעניק להם מלודיות ואפיות שאינם רגילים בז'אנר. אמנם יש לציין שלאורך שלושים שנות פעילות הלהקה שינתה פניה מספר פעמים, ולכן חסידיהם נוטים לחלוק באשר ליצירת הפאר שלהם. אז בוחרת לשתף שיר מאחד האלבומים הבכירים שלהם בעיני האנדרגראונד - Theogonia. שגם היה לפריצת דרך ראשונה לכיוון המיינסטרים (בהשוואה ליצירות קודמות ועד כמה שניתן בז'אנר, כמובן).