מנהלי קהילה
מובילי קהילה
איך לבקש עזרה כשכולם צריכים אותה?
כל אחד מהאחים והאחיות שלי מסובך עם איזושהי בעיה נפשית או שכלית. נראה שאני היחידה שגדלה "נורמלי" ומצפים ממני להיות מי שתביא את הגאולה וההמשכיות למשפחה. אבל אני בעצמי כבר נשברת. לא מצליחה להחזיק עבודה יותר מחצי שנה, לא יודעת איך ליצור ולתחזק קשרים עם אחרים ולמען האמת גם לא רוצה כבר. כל האנשים שנמצאים בחיים שלי הם כאלה שנדבקו אליי, ורוב הזמן גם אליהם אין לי כוח. אין אוטו אין דירה אין כסף והשעון מתקתק והציפיות מתהדקות לי סביב הצוואר כמו חבל תלייה. מבחינת ההורים וכל מי שמכיר אותי אני בנאדם "נורמלי" שיכול להסתדר לבד, אבל הדיכאון רק מתגבר ביחד עם החרדה הקיומית ומתחילת המלחמה זה רק הולך ונהייה יותר גרוע. הפסקתי לקחת כדורים כי אף אחד לא עזר לי ולפעמים הפכו את המצב ליותר גרוע, וטיפולים ארוכים ומייגעים סתם מייאשים אותי. מנסה לקבוע תור לפסיכיאטר מקופת חולים, אולי אבחון? כדי שסוף סוף אוכל להגיד לאנשים, הנה, גם אני שבורה, רדו ממני. "אנחנו לא עושים אבחונים" אומרים לי, ושוב אני מרגישה את החבל הזה מתהדק לי על הגרון. ואני כבר מתחילה להתפלל שלא יהיה יותר עולם, לא אנשים, לא חיות, לא צמחיה מגעילה, רק חושך על פני תהום כמו שהיה בהתחלה.
ורד עזריאלי
שלום יקרה:
"מצפים ממני להיות מי שתביא את הגאולה. אנשים שנמצאים בחיים שלי הם כאלה שנדבקו אליי". אני שומעת את הסבל וגם את הבדידות שלך, משהו כנראה מכאיב לך שם מאוד וקשה לך לחלוק זאת עם אחרים, לצד זאת ממה שנשמע אנשים אוהבים אותך ומעריכים אותך וכנראה לא מוכנים לותר עלייך כי מן הסתם יש לך איכויות ויש לך מה לתת להם. ומה עם לתת או לקחת משהו לעצמך?
האם בכל זאת יש מישהו, חברה טובה, בן משפחה שאת יכולה קצת לשתף במה שקורה לך? משהו מרגיש שאין לך אמון באף אחד ושאת לא מאמינה שמישהו יכול לעזור לך: משפחה, חברים, טיפול מקצועי. זה מקום מאוד מדכא ומייאש להיות בו. כמה שנראה הכל חשוך, אולי יש איזושהי נקודת אור? האם יש ימים שאת יכולה קצת להרגיש אחרת? לזהות איזשהו משאב בתוכך בחייך? חשוב מאוד לחפש ולמצוא אותו. אני מאמינה שאם פנית לפה, יש איזושהי קצת תקווה. תזכרי שיש עוד אנשים שודאי חשים כמוך ושגם ניתן להרגיש אחרת ולא לאבד תקווה.
נשמח אם תשפתפי יותר.
ורד
Tired caretaker
גם אם היו לי אנשים כאלה אני לא חושבת שאני אפילו יודעת מה לקחת. כל "עזרה" של אנשים רק גורעת ומכניסה יותר ללחץ. הימים שאני מרגישה קצת יותר טוב הם בדרך כלל כשאני מצליחה להסתגר קצת בחדר ולהיות דווקא בלי אנשים....
ורד עזריאלי
את מתארת מצוקה רגשית גדולה: רצון להסתגר בחדר ולהתבודד, התרחקות מאנשים.אני מבינה שכך את מרגישה, אולם זה באמת התדרדרות אל תהום. אני יכולה להבין את התסכול, המיאוס מהסבל, אולם חשוב כ"כ לנסות למצוא בעצמך ובסביבה משאבים ולעצור את ההתדרדרות. מה שנראה חשוך ומדכא יכול להיות בעוד זמן מה קצת יותר מואר. כשאדם בדיכאון הוא כמו ב"ורטיגו", תופס את העולם מזוית הפוכה ממה שאדם שאינו בדיכאון תופס אותו. חשוב כן לקבל עזרה וגם לפתוח את הלב כדי להיות כי קיבול עבורה. גם אם נראה לך שאין שום טעם בכלום, בשום מפגש חברתי, בשום פעילות חויתית כלשהי, הרי שלעיתים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" ומתוך שלא מרצון יבואו הרצון והיכולת להינות.