גדלתי במשפחה לא יציבה מבחינה רגשית. היום אני מכירה את המונח "משפחה רעילה" ויודעת שזה מה שחוויתי ואני חווה עד היום. זה גרם לי כמתבגרת לפהרעות אכילה ופגיעה עצמית. 

 אמא שלי חולת סרטן כבר 15 שנה, הפכה לגרורתית. לפני שנתיים ההורים שלי התגרשו בגירושין מכוערים שכללו ניכור והסתה, וכתוצאה מכך אני לא בקשר עם אבא שלי, ואנחנו האחיות, שלוש בנות, לא מדברות אחת עם השניה בכלל. עם אמא שלי רק אני בקשר. היא לא אישה קלה. ביקורתית, לא יודעת להגיד תודה וסליחה, כל דבר שנעשה עבורה תמיד מלווה בתלונות, היא לא יודעת לכבד אותי ומבחינתה אני עדיין ילדה קטנה שצריכה להגיד אמן לכל מה שהיא אומרת, למרות שכבר עברתי את גיל 30.

נוצר מצב שאין לי ברירה אלא להיות איתה בקשר, כי אם לא אני אין לה אף אחד. יש לה חבר טלפוני אחד, היא לא יוצאת לפעילויות, היא לא עובדת, אם אני לא מדברת איתה במהלך היום היא מתלוננת שאין לה אף אחד לדבר איתו. לבדיקות בבית חולים היא רוצה שאני אבוא איתה וגם אבוא לקחת אותה, למרות שבית החולים שלה 10 דק' נסיעה מהבית שלי והיא גרה במרחק של שעה נסיעה ממני. נראה לה הגיוני שאבוא לאסוף אותה מהבית וגם להחזיר למרות שזה ייקח לי שעה לכל כיוון. לרוב אני מורידה אותה מהעניין ורק פוגשת אותה שם. אבל את מורת הרוח שלה מזה היא לא מצליחה להסתיר. 

אני לא נהנית מהקשר איתה. אני מגיעה אליה פעם בשבוע כדי לעזור לה במטלות שונות שהיא צריכה ברחבי הבית, מדברת איתה טלפונית כל יום כי אחרת כאמור, היא מתלוננת. מרגישה חוסר אונים עם עצמי שנתקעתי בסיטואציה הזו שאין לי איך להיחלץ ממנה. 

אני בתחילת הריון, שעליו היא יודעת, ולמרות שביקשתי ממנה לא לספר עליו לאנשים היא כבר סיפרה לפחות ל2 בכל מיני הצדקות. אני חוששת מה יהיה כשההריון יתקדם וכשהילד יגיע ולא יהיה לי את היכולת להמשיך להגיע אליה כל שבוע, בטח שלא לנסוע איתה לבדיקות או לדבר איתה כל יום.

איך ממשיכים מכאן? איך מוצאים כוחות?