לא יודעת אם מדובר בעלייה בחוסר היציבות שלי או במודעות מוגברת למצבי, אבל מה שבטוח - לאחרונה הגלים בין מצבי ה"היי" לבין הדכדוך והייאוש מורגשים יותר. גם כשאני מרגישה הקלה, אין לי ספק שהגל הדכאוני הבא יכה בקרוב... מרגישה שאני חיה במן פחד תמידי. אין קסם...

בכל פעם של היתקלות אקראית בשעה מיוחדת, כמו 00:00, 02:02, 05:50... אני מבקשת בתור משאלה: מישהו להתחבק איתו, עד הפעם הבאה.

עם הזמן אני לומדת להסכים למחמאות: יש הרבה סיבות טובות להתרשם ממני. האם אפשר באותה המידה לאהוב אותי?