מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

טראומה מטרור ומלחמה

מנהלי קהילה

רמי יולזרי
רמי יולזרי
מתמודד עם פוסט טראומה מאז מלחמת לבנון הראשונה, רץ למרחקים ארוכים , מאד .  אב ל-3 בנים, תושב נס ציונה, יזם חברתי , מנהל חברה משפחתית למחקרי שוק , ועוד 
עמותת נט
עמותת נט"ל
נט"ל, נפגעי טראומה על רקע לאומי, היא עמותה (מלכ"ר) א-פוליטית, אשר הוקמה על ידי ד"ר יוסי הדר ז"ל ז"ל, הוגה המרכז ויוזמו, ויהודית יובל רקנאטי, יו"ר העמותה. נט"ל הוקמה בשנת 1998 מתוך רצון להעלות למודעות הציבורית את תופעת הטראומה על רקע לאומי, קרי השלכותיו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ולהבחין בין נפגעיה של טראומה זו לבין נפגעי טראומה כתוצאה מאירועים א
גלי דגן
גלי דגן
גלי דגן -סמנכ"ל שיווק והסברה בנט"ל
כמוניטראומה מטרור ומלחמהחדשותהאם צפייה בסיקור תקשורתי של אירוע יכולה לגרום ל-PTSD?

האם צפייה בסיקור תקשורתי של אירוע יכולה לגרום ל-PTSD?

מחקר: חשיפה ממושכת לסיקור תקשורתי של טראומה קהילתית עלולה להוביל לתגובת דחק פוסט טראומטית


(צילום: Shutterstock)
(צילום: Shutterstock)

כשמתרחש אירוע טראומטי קהילתי כמו אירוע טרור, רבים נדבקים לטלוויזיה, לאתרי החדשות ולרשתות החברתיות, ונחשפים שוב ושוב למראות ולצלילים הקשים. אבל מתברר שזה עשוי להוביל לתסמיני דחק חריפים, אפילו יותר מנוכחות באירוע עצמו, במיוחד באנשים הפגיעים לתסמיני דחק פוסט טראומטיים – כמו אלה שנחשפו לטראומה בעבר.

 

מחקר חדש שבחן חשיפה לאמצעי תקשורת ותסמיני דחק לאחר הפיצוץ במרתון בבוסטון שהתרחש באפריל האחרון, מצביע על כך שהדבקות למסך מכל סוג שהוא - לא רק טלוויזיה - כשמתרחש אירוע טראומטי, עלולה לפגוע בבריאות הנפש.

 

שבועיים עד ארבעה שבועות לאחר הפיצוץ, החוקרים מאוניברסיטת California-Irvine ערכו סקר אינטרנטי בקרב מדגם מייצג של 4,675 מבוגרים, בהם 846 תושבי בוסטון ו-941 תושבי ניו-יורק. הם בחנו תגובות דחק חריפות, את מידת החשיפה הישירה לפיצוץ, מידת החשיפה הלא-ישירה באמצעות אמצעי תקשורת שונים וחשיפה קודמת לאירועים טראומטיים כמו אסון התאומים בניו-יורק.

 

החוקרים שפרסמו את ממצאיהם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, מצאו כי שש שעות ביום או יותר של חשיפה לסיקור תקשורתי בשבוע שלאחר אירוע הטרור, נקשרו לסיכון מוגבר להתפתחות דחק חריף, אפילו יותר מאשר באנשים שהיו במרתון עצמו או בסביבתו.

 

תסמיני הדחק החריף כללו מחשבות חודרניות, תחושה שהאדם "על הקצה", הימנעות מדברים שמזכירים את האירוע ותחושת ניתוק.

 

יש לשים לב כי התוצאות לא מתייחסות רק לאנשים שלא זזים מהטלוויזיה. מדובר באנשים שנחשפים שוב ושוב לאורך כל היום למגוון של מקורות תקשורתיים.

 

תסמינים של דחק חריף עלו עם כל שעה נוספת של חשיפה לתקשורת - כולל טלוויזיה, רשתות חברתיות כמו פייסבוק או טוויטר, אתרי אינטרנט, רדיו וכדומה - בכל מכשיר, גם בטלפון החכם.

 

הקשר נותר גם לאחר שהחוקרים לקחו בחשבון משתנים שהיו עלולים להתערב ולהשפיע על התוצאות, כגון היסטוריה של בעיות נפש, חשיפה לאירועים טראומטיים קודמים והרגלי צפייה בטלוויזיה לפני הפיצוץ.

 

עוד עלה מהמחקר כי חשיפה ישירה לאירועים טראומטיים קודמים - כמו אסון התאומים וירי בבתי ספר - קשורה לסיכון מוגבר לתגובת דחק חריפה עם חשיפה מרובה לסיקור תקשורתי לאחר אירוע טראומטי קהילתי.

 

בעקבות הממצאים, החוקרים מזהירים כי היצמדות למסכים מסביב לשעון לאחר אירועים טראומטיים עשויה להחמיר תגובת דחק, במיוחד בקרב אנשים הפגיעים לתסמונת פוסט טראומטית בשל חוויות טראומטיות קודמות או היסטוריה של מחלות נפש.

 

מחקר זה מתווסף למחקר שנערך על אסון התאומים, שמצא עלייה בתחלואה פיזית ופסיכולוגית עד שלוש שנים מאוחר יותר, בקרב אנשים שהייתה להם חשיפה עקיפה לאירוע באמצעות הטלוויזיה.

 

יש לציין שממצאי המחקרים אומנם מצביעים על קשר מובהק, אבל הם לא מוכיחים קשר של סיבה-תוצאה – במילים אחרות, הם לא מוכיחים כי צריכה אינטנסיבית של סיקור תקשורתי של אירוע טראומטי היא הגורם הישיר לתגובת הדחק החריפה. ייתכן שהיו משתנים מתערבים שהחוקרים לא הצליחו לנטרל בחישוב הנתונים. לדוגמא, ייתכן שאנשים עם נטייה לדחק נצמדים יותר למסכים לאחר אירועים.

 

 

PNAS December 9, 2013

 

אבי-1959
13/12/13 11:56

אני יכול להבין על מה אתה מדבר ולהזדהות עם דבריך , כמובן הדברים המרתיעים שונים משלך כי ה"חוויה" שלי הייתה שונה.

 

 

אין לי בעיה עם מעדן דני אבל משקה בטעם אפרסק לא עובר , והיום סוג של התמודדות אני עושה מאמץ לשתות מיץ בטעם אפרסק כשזה מוצע אבל לא בבחירה ראשונה.

 

ראיתי דיווחים בטלוויזיה על פיגועים וזה הרגיש כמו שאני על עמוד שווארמה שמורידים ממני כל פעם שיכבת בשר. לא גאה בזה אבל מהר מאוד נהיתי אטום יותר ברגשות למראות והצימצמתי שעות צפיה. או.קי ראיתי מספיק. לא שעות מול המסך בלופ אין סופי. סוג של הגנה עצמית.

 

לגבי רעשים, רחשים בסיביבה שלי אני מאוד דרוך 24/7. אבל שומר פאסון בדרך כלל לא מסובב את הראש ומנסה לזהות מה המקור ואז נרגע.

רמי-יולזרי
13/12/13 11:19

כבר אחרי ושאתה יודע שאתה סובל מפוסט טראומה יש לך לפעמים את הנטייה דווקא כן לראות, כן לחפש את החומרים שמציקים לך . סוג של מזוכיזם ? או סוג של שלוה ? הנה אני לדוגמא במשך שנים לא יכולתי לסבול שום דבר שהזכיר לי את חוויות המלחמה הפרטיות שלי . מדובר בפריטים שנראים לכאורה לא קשורים : בגדים בצבע אדום, האישה שאיתי של דיוויד ברוזה, רעשים חזקים, מעדן דני של שטראוס וכל מיני פריטים / ריחות ומראות. מצד שני היה לי ממש פטיש לסרטי מלחמה רצוי גרפיים ומפורטים ככל האפשר : פלאטון, צייד הצבאים, אפוקלפיסה עכשיו ואחד החזקים והכי ריאליסטיים עד כדי כאב "טוראי ראיין" של שפילברג. היה משהו מאד כואב ומאד מרגיע בלצפות בסרטים האלה.

הם הדברים.

נולדת-מחדש
12/12/13 19:04

הייתי מרגישה את המחנק מרוב לחץ כשקרה משהו נורא והייתי מקשיבה לשידורים או רואה... ידוע העניין מוסיף ידע מוסיף מכאוב

אבי-1959
12/12/13 11:05

נפגעתי בפעולת איבה בתחילת גל פיגועים ועלה , לא יכולתי לסבול את הדיווחים.

 

לבסוף ביטלתי את המנוי לעיתון היומי, וצמצמתי את הצפייה בטלויזיה לדיווחים בלופ אין סופי.

 

נזקקתי לניתוק רגשי כי זה היה מתבקש, כנראה שהגוף יודע טוב יותר מהמחקרים מה טוב.

 

 

רמי-יולזרי
11/12/13 17:23

שנים מקרה בצה"ל שבו חיילת מודיעין שהייתה אנליסטית שניתחה מידע מכלי תקשורת ערביים ונחשפה לחומרים קשים בקונטקסט של פיגועי טרור הוכרה כסובלת מ PTSD