"איכות חיים" זה מושג שלא קל להגדירו. ההגדרה הרווחת ביותר היא "התפיסה של הפרט את מיקומו בחיים בהקשר של התרבות שלו ומערכת הערכים בה האדם חיי, ובהתייחס למטרות, לציפיות, לסטנדרטים ולדברים שמעניינים ומדאיגים אותו".

ידוע ומקובל שהפרעת אכילה משפיעה באופן משמעותי על תחומי חיים רבים, כגון עבודה, כלכלה, יחסים בינאישיים, חברה ועוד. כל תחומי חיים אלה הנם מרכזיים למושג איכות החיים. אולם עד היום הפוקוס במחקרים בתחום של הפרעת אכילה היה על סימפטומים פיזיולוגיים ורפואיים, ודווקא לא על ההשפעה הפסיכולוגית של ההפרעה על הפרט.

יש השערה רווחת שחומרת הפרעת האכילה ומידת הכרוניות שלה משפיעים באופן שלילי על איכות החיים של הסובלים מהפרעת אכילה. יחד עם זאת, רק מחקר אחד הדגים באופן מובהק את הקשר הנ"ל.
כאשר ניסו לבדוק את ההשפעה של סוג האבחנה על תחושות איכות החיים, מעט מחקרים מצאו שסמפטומים של בולמוסים והקאות/משלשלים משפיעים יותר לרעה על איכות החיים הנתפסת של הפרט.

הבעיה של כל המחקרים הנ"ל היא שהם עשו שימוש בכלי מדידה שאינו רגיש וספציפי כנדרש להפרעות אכילה.

מחקר חדש ביקש לחקור את ההשפעה של ה – BMI, של משך המחלה וחומרת המחלה על איכות החיים, ולחקור את ההבדלים אם קיימים בין האבחנות השונות.

במחקר השתתפו 148 נשים ו – 8 גברים. הגיל הממוצע היה 26.7. 56 משתתפים היו בעלי אבחנה של אנורקסיה מהסוג המצמצם, 24 היו בעלי אבחנה של אנורקסיה עם בולמוסים והקאות, 40 אבחנות של בולמיה ו- 36 עם אבחנה של הפרעת אכילה בלתי ספציפית.

במחקר נעשה שימוש בשאלון חדש אשר מיועד למדידת איכות החיים הנתפסת בקרב אנשים אשר סובלים מהפרעת אכילה. השאלון מורכב משאלות של דיווח עצמי אשר מחולקות ל – 4 תתי – סולמות המהווים 4 תחומים של איכות חיים: פסיכולוגי, פיזי/קוגניטיבי, עבודה/לימודים, כלכלי. בכל שאלה הנבדק מתבקש לדרג את המידה בה הפרעת האכילה מפריעה ומשפיעה על התחום הרלוונטי, על סולם בין 0 (אף פעם לא משפיע) ל – 4 (תמיד משפיע).

התוצאות הראו שחומרת המחלה וה – BMI השפיעו לרעה על איכות החיים. בניגוד לציפיות, המדד של משך המחלה וסוג האבחנה לא היו גורם מנבא לאיכות חיים נמוכה יותר.
בניגוד למחקרים קודמים, במחקר הנוכחי הנבדקים שקיבלו את האבחנה של אנורקסיה נרבוזה היו בעלי איכות חיים נמוכה יותר בתתי הסולמות הפסיכולוגי והפיזי/קוגניטיבי, בהשוואה למטופלים אשר קיבלו את האבחנה של בולימיה או הפרעת אכילה בלתי ספציפית.

ככלל הפגיעה המשמעותית ביותר באיכות החיים אצל מטופלים אלה היא בשני תתי הסולמות הנ"ל.

התחום הכלכלי ותחומי הלימודים/עבודה נפגעים פחות. נתון זה כנראה משקף את היכולת של מטופלים אלה להמשיך לעבוד גם בתת משקל משמעותי וסימפטומים פעילים.

הממצא שחומרת המחלה כן פוגעת לרעה באיכות החיים תואם מחקרים קודמים בתחום. לגבי ה – BMI, נמצא ש – BMI נמוך גורם לדיווח עצמי של איכות חיים נמוכה יותר.

בניגוד לציפיות, משך מחלה ארוך לא הביא לאיכות חיים נמוכה יותר. ממצא זה ניתן להסביר ע"י הסברה שהתפקוד הכללי של מטופלים אלה לא הולך ופוחת למרות הימצאות של סימפטומים פעילים לאורך זמן.

יחד עם זאת, מודלים של הסתגלות למחלה כרונית מציעים הסבר אחר לממצא זה. על פי המודל מטופלים כאלה מסתגלים לפגיעה ולירידה בתפקוד ע"י כך שהם משנים את הערכים שלהם או את הדרישות והציפיות שלהם מעצמם, וכך הם מוצאים דרכים להמשיך עם חיי היומיום שלהם למרות הנזקים של המחלה.
שינויים כאלה, שאולי הם אדפטיבים ויעילים במחלות פיזיות כרוניות, גורמים למוטיבציה נמוכה כאשר מדובר בהפרעות נפשיות. כמו כן זה גורם להכחשה של המידה בה ההפרעה פוגעת בחיים.
הביקורת העיקרית על המחקר הנ"ל היא הטענה שנדרש מחקר אורך איכותני (להבדיל ממחקר כמותי בנקודת זמן אחת) כדי לתקף את הממצאים הנ"ל, מכיוון שהמושג של איכות חיים הינו מושג מורכב ועשיר, וקשה למצות ולהבין את כל ההיבטים שלו במחקר בסיסי שכזה.
 

תורגם ונערך ע"י מיכל אפק