חוסר שביעות רצון מהגוף מוגדר כ"הערכה סובייקטיבית שלילית של הגוף הפיזי", ותופעה זאת קשורה בירידה בהערכה העצמית, בדיאטות קיצוניות ובעלייה בסיכון להתפתחות של הפרעות אכילה.

בבסיס של תחושת חוסר שביעות הרצון יש סתירה בין תפיסת הגוף ה"אידיאלי" לבין תפיסת הגוף הממשי.

תיאוריות חברתיות – תרבותיות מייחסות את הסתירה הזאת ללחצים שיש כיום על נשים בחברה המערבית להיות אידיאל שהוא למעשה לא טבעי ולא ניתן להשגה עבור מרבית הנשים. נשים שאינן מרוצות מהגוף שלהן עוסקות בהשוואות לנשים בעלות גוף רזה, והן נוטות למצוא את עצמן חסרות ופגומות.

כאן ייתכן ויש תפקיד לתהליך שנקרא הטיה ויזואלית של תשומת הלב (Visual attentional biases). התפקיד החשוב של תשומת הלב החזותית הוא לעשות מעין סדר עדיפויות בגירויים חזותיים שהם רלוונטיים ליחיד מבחינה חברתית. עבור נשים שאינן מרוצות מהגוף שלהן, גירוי רלוונטי כזה יהיה גוף רזה.

ההשערה של המחקר הנוכחי הינה איפה שחוסר שביעות רצון לגבי הגוף יהיה קשור בהטיית תשומת הלב הויזואלית כלפיי גירוי בסביבה החזותית של גוף רזה. בהינתן שתפיסה של גוף אידיאלי מושפעת ע"י החוויה הויזואלית, אז ההטיה הנ"ל רק גורמת לנורמות קיצוניות עוד יותר (של גוף רזה) וכך למעשה מחמירה את חוסר שביעות הרצון מהגוף הממשי של היחיד.

המחקר הנוכחי כלל 3 ניסויים אשר חקרו את הנושא של הטיית תשומת הלב כלפיי אינפורמציה שקשורה לגוף, בקרב נשים בעלות רמות שונות של חוסר שביעות רצון כלפיי גופן. אם ימצא שיש קשר בין חוסר שביעות רצון מהגוף לבין עלייה בתשומת הלב כלפיי גירוי של גוף רזה, זה יצביע על מכניזם שבו רמות גבוהות של חוסר שביעות רצון עלולות להישמר.

במחקר הנוכחי עשו שימוש במשימה חזותית בה זוגות תמונות של גוף אישה, אחת רזה מאד והשנייה שמנה, הוצגו אחת מעל השנייה על גבי צג מחשב, ומיד לאחר מכן הוצג סימן של חץ בדיוק במקום בו הייתה אחת מהתמונות (או הגוף הרזה או הגוף השמן). הנבדקות נדרשו לסמן מהר ככל הניתן האם החץ מצביע ימינה או שמאלה.

אם הנבדקת שמה לב יותר לגוף רזה, אז זמן התגובה שלה לחץ שמוקם היכן שהיה הגוף הרזה יהיה קצר יותר מאשר זמן תגובה לחץ שמוקם היכן שהיה הגוף השמן.  כך ההבדל בזמן התגובה לשני המיקומים של החץ מהווה מדד להטיית תשומת הלב לגוף רזה.

תוצאות המחקר מראות שבשלושת הניסויים השונים נמצא שנשים צעירות הגיבו מהר יותר לכיוון החץ כאשר הוא היה במיקום בו קודם לכן היה הגוף הרזה. הטיה זאת של תשומת הלב כלפיי גוף רזה נמצאה כאשר נעשה שימוש בגירוי קיצוני (גוף רזה מאד וגוף שמן) למשך 500 מיקרו-שנייה (ניסוי מספר 1), למשך 150 מיקרו-שנייה (ניסוי 2) וגם כאשר השוו בין הגירויים (כלומר הגוף הרזה היה מעט פחות רזה והשמן מעט פחות שמן) והציגו אותם למשך 150 מיקרו-שנייה (ניסוי 3).

בניסוי השלישי, כאשר הגירויים הושוו (כך ששני הגירויים נתפסו ע"י הנבדקות באותה מידה של קיצוניות) נמצא כי ככל שהאישה הייתה פחות שבעת רצון מהגוף שלה, וככל שמדד ה – BMI שלה היה גבוה יותר, כך היא הראתה פחות הטיה של תשומת הלב כלפיי גוף רזה.

דיון: התוצאות מראות שלנשים יש הטייה של תשומת הלב כלפיי גוף רזה, והטיה זו הינה אוטומטית. בניגוד לציפיות, הטייה זו היתה חלשה יותר בקרב נשים עם BMI גבוה יותר וחוסר שביעות רצון גדולה יותר כלפי גופן. התוצאות לא תומכות בתפיסה שתשומת לב סלקטיבית לגוף רזה קשורה בקשר סיבתי (של סיבה ותוצאה) וגורמת לחוסר שביעות רצון גדולה יותר מהגוף.  הסבר אפשרי לממצא זה הוא נטייה הגנתית להתעלם מגוף רזה, כאמצעי להגן על דימוי – עצמי בקרב נשים שדווקא פחות שבעות רצון מהגוף.

לקריאה נוספת:  www3.interscience.wiley.com/cgi-bin/fulltext/122234708/PDFSTART

תורגם ונערך ע"י מיכל אפק