כליות ודיאליזה
מנהלי קהילה
מובילי קהילה
טיפול קבוצתי קוגניטיבי-התנהגותי יעיל לדכאון בקרב חולי המודיאליזה
דכאון שכיח בקרב חולים עם אי ספיקת כליות סופנית. קיימת חשיבות רבה לאבחון וטיפול בדכאון מאחר ודכאון בחולי דיאליזה חוזה איכות החיים, תחלואה ותמותה.
החודש פורסם מחקר שנערך בברזיל, בו העריכו יעילותו של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קבוצתי בחולי המודיאליזה שאובחנו כסובלים מדיכאון.
41 חולים טופלו במשך 12 שבועות בקבוצת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שהונחתה ע"י פסיכלוג מנוסה. קבוצת הביקורת כללה 44 חולי המודיאליזה שאובחנו כסובלים מדיכאון, אולם אלו טופלו ע"י צוות הדיאליזה בטיפולים המקובלים (תרופות כנגד דיכאון בדר"כ).
במעקב של כ-9 חודשים נמצא כי בחולים שטופלו בקבוצת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי חל שיפור משמעותי במצב, לעומת החולים שטופלו בטיפול הסטנדרטי. הטיפול הוביל לשיפור משמעותי בתסמיני הדיכאון ואיכות החיים, חל שיפור בשינה, חל שיפור בקשרים הבינאישיים ושיפור כללי במצב הבריאות.
מסקנת המחקר היתה כי טיפול קבוצתי קוגניטיבי-התנהגותי ע"י איש מקצוע מנוסה, הוא טיפול יעיל לדיכאון בקרב חולי המודיאליזה.
תרגום ועריכה: ד"ר נעמי לוין-יינה
אברהם פ.
ד"ר דינה לוין,
פתיחת יחידות דיאליזה פרטיות (לא ציבוריות) והתנהלותן, הפכה להיות עניין עסקי לחלוטין, שאחרת לא היו נפתחות יחידות כאלה חדשות לבקרים, במיוחד במקומות שאינם היכן שיש מחלקה נפרולוגית בסביבה. אז קל גם הליך אישור יחידות אלה.
לולא היה רווח ביחידות הדיאליזה, לא היו חברות פרטיות פותחות יחידות אלה. כך, שתקציב ברוך השם יש.
ביחידות הציבוריות בבתי החולים, התקציב "נבלע" בתקציב בית החולים, הנמצא תמיד בחסר, כך שייתכן שמימון ממשלתי ליחידות הדיאליזה משמש מקור תקציבי לבית החולים כולו.
הגיע הזמן, שבמשרד הבריאות יבדקו מחדש, לאחר שנים רבות, את התנהלות יחידות הדיאליזה לעניין תקציבים, כדי לשפר את מצב המטופלים בכולם, כולל טיפול בדיכאון.
קיים קשר, בין אנשים במשרד הבריאות ומפעלים המייצרים ציוד ותמיסות למכונים ויבואנים של ציוד מחו"ל. זה מריח לא טוב, במיוחד שתקציב משרד הבריאות בכללי הולך וקטן.
לא אתפלא אם גם יתגלה קשר של שתיקה במערכת הבריאות (קופות חולים) ותתגלה שחיתות בנושא.
בכבוד רב,
אברהם פ.
ד"ר נעמי לוין יינה
במצב הנתון היום במכוני הדיאליזה, קיים תקן רק לעובדת סוציאלית, שבעיקר עוסקת בבעיות הסוציאליות של החולים, וידה קצרה בדר"כ מלעזור ולטפל גם בבעיות יותר פסיכולוגיות/נפשיות של החולים.
דכאון שכיח בקרב חולים עם מחלות כרוניות בכלל, ובקרב חולי דיאליזה בפרט, והאמצעים העומדים לרשותינו היום לטיפול הינם בעיקר תרופתיים, והם ניתנים ע"י רופאי המכון בדר"כ או ע"י רופאי המשפחה.
טיפולים פסיכולוגיים למיניהם אינם קיימים במסגרת מכוני הדיאליזה, אינם מתוקצבים ואינם מתוקננים.
תקציב עלויות טיפולי הדיאליזה המכוסים ע"י רשויות הבריאות, לפחות במכונים הציבוריים (אינני יודעת לגבי הפרטיים), אינם מותירים רווחים כלל, ולעיתים אף להיפך... ובודאי שאינם מספיקים בכדי לממן טיפולים קבוצתיים במכון הדיאליזה. התקינה חסרה בדברים בסיסיים הרבה יותר, כמו אחיות דיאליזה.
אברהם פ.
ד"ר נעמי לוין,
בביקורי בעבר במרבית המכונים, נראה היה שהדכאון שולט במרבית המטופלים. השתיקה רועמת והיאוש ניבע בפניהם של המטופלים.
אז, אם הטיפול יעיל, מדוע לא מיושׂם במכוני הדיאליזה בארץ ? האם חסרים פסיכולוגים ?
עד כמה אכפת לרשויות הבריאות, מצבם הדכאוני של המטופלים, ללא קשר לסיבת הדכאון ? האם רק התקציב לכך היא הבעייה ?
האם צריך צוות המכון לבדו, להתמודד עם בעיות הדכאון?
אני בטוח, שתקציב עלויות טיפולי הדיאליזה, המכוסה ע"י רשויות הבריאות, עליו עושות מפעילות המכונים רווחים לא קטנים, גבוה דיו לכיסוי טיפולים קבוצתיים במכון.
אברהם פ.