ניסיתי. ניסיתי לזוז. להיות שווה. לעשות משהו שהוא לא ׳סתם׳ המשך של הטבע. של מה שמוכר. מה שרגיל. מה שלכולם.ניסיתי להגיד משהו. ולא מבינים. ניסיתי לעלות. ונפלתי כפול. לא אנסה שוב.וצודקים אין חיובי. אני עלובה.

לאף אחד לא אכפת ממני.במיטה, לא אוכלת לא שותה. כמעט אינני.וה׳מטפלת׳, לא עונה כי עסוקה, כי חזקה.ובלי גבולות קשים, ממיתים, היא חושבת שמזיקה.אז אני שוב לבד,צמאה, מתחננת ללגימה פצפונתמטל תשומת הלב, האהבה, ההתיחסות. אכפתיות מאזנת.  אבל אני יודעת שטיפה...

איני אמפתית, איני מקבלת, אף אחד.אני לא מצליחה, לא לזלזל כשמזהה את מנת המשכל.אני רוצה להכניס את כולם לקווים שאני חשבתי בכלל שנכונים.ולגרום להם לא לצאת סתומים, משונים...זה קשה בצורה כזו לנסות להיות טובים לאחרזה קשה להגיב בלי להתעצבן מהרמקווה שאסתום ולא...

לכל מי שמפחדשידעשהוא לבד. והפחדשבחדרמחשיך,הוא ענן. לכל מי שמפחדשידעשכך כולם.חושביםשילווה אותםלעד. אבל מי שרוצהלגרש אותולסלק.מי שרוצהלראות את היש. יצטרך להדליק את האורוזה קשהכי המתגאי שם בקצה.

אם אתה חושש שאתה אוהבאתה צריך לברוחכי איפה שיש כאבאין שכל אין מוחואין אהבהיהיה רק כאבאסור להתרגללטוב.

אף פעם על תאמינו, להבטחה של בן אדם.כי בלילה הוא מבטיח, ובבוקר הוא סתם קם.והוא שוכחאני לא סולחהנטישה כבר כאן.