אני עובדת סוציאלית שיקומית מזה כעשרים שנה. כמה תובנות שנצברו על ידי לאורך הדרך..... עבדתי עם אוכלוסיות שונות, וכעת בשנות בגרותי עולות בראשי מחשבות שונות אודות הטיפול בהן. הגעתי לעבודה זו עם סל של מחשבות, דעות, ערכים ורקע מהבית. רכשתי ניסיון, ידע, והכרות עם נושאים שונים המהווים מרכיבים משמעותיים בתהליך השיקום. אני ממשיכה לעבוד עם אנשים, כמעט באותה התלהבות ואותה שמחה שליוו אותי בתחילת דרכי, בנוגע לכל הצלחה אליה אני מגיעה בתהליך השיקום, ובמקביל עדיין עצובה על כל כשלון, אך כיום אני מבינה כי גם כשלון יכול להפוך בזמן אחר או באמצעות טיפול אחר להצלחה. אינני טובה בכתיבה, ולכן אני מבקשת שתחוו את הכתיבה שלי כשיחה קולחת... אני מקווה שתקבלו זאת, ואני מדגישה כי כל מה שנכתב על ידי בלשון זכר, כוונתו היא גם ללשון נקבה כמובן. האמנתי ואני ממשיכה להאמין, שיחסו של המטפל אל המטופל, המשמש כ"סוכן שינוי" כפי שקראנו לכך בלימודי עבודה סוציאלית, לפני עשרים שנה, חייב להיות ממקום של ענווה, יחד עם זאת אני מאמינה שחשוב שהמטפל יביא את עצמו אל התהליך הטיפולי/שיקומי. יש כמובן צורך לעשות זאת בזהירות, ולוודא את מידת יכולת "קריאת הגבולות " של השותף לתהליך השיקומי. ככל שהצלחתי לשתף יותר את מבקש העזרה בתהליך השינוי של עצמו, כך ההצלחה בתהליך השיקום היתה גדולה יותר. ככל שהשתמשתי פחות במילים המקובלות מפיו של המטפל כלפי המטופל בתהליך השיקום כגון: "אני רוצה ש...", "אני מציעה ש...", "אני יודעת", "בוא ונשים אותך...", "בוא ונשלח אותך..." כך הצליח המשתקם לחוש שותף לתהליך השיקום ולבחור את דרכו, גם אם הדבר נעשה באופן איטי. עצם גילוי קיומה של יכולת הבחירה, העניק למטופל כוחות ,אשר סייעו לו בתהליך השיקום. מקומות שיקומיים רבים מנסים למדוד את תהליך השיקום, ובעת שהם עושים זאת, הם משתמשים במילים בעיתיות כגון: "הידרדרות", "אי תפקוד" (בהשוואה למה?), "אי שיתוף פעולה" ( של מי?) ועוד כהנה וכהנה. אני מאמינה שבדרך המובילה לקראת תהליך השינוי (שיקום), חשוב שיוצבו תמרורי מטרות אל מול עיניו של המשתקם. מטרות אלה, חשוב שיקבעו על ידי מבקש השינוי – המטופל/ המשתקם. מותר לנו – "סוכני השינוי" לסייע ולהנחות, אולם בו זמנית לחזק באופן עיקבי את מבקש השינוי, תוך הדגשת יכולת הבחירה שלו בכל הקשור ל: "מה", "מי" ו"מתי". בעבודתי אני משתמשת רבות במשפט: "אני לא אחליט בשבילך על מה לעבוד, אבל אהיה הנודניקית הפולניה, שתזכיר לך מה הם הנושאים עליהם ניתן לעבוד ואחכה שתהיה בשל לעבוד עליהם". אני בהחלט אציע לעשות דברים מסויימים, ואעזור למבקש השינוי להכיר דרכים בהן ניתן לפרק את השינוי ליעדי משנה ברי השגה, המקלים ומפשטים את התהליך כולו. אני מאמינה בשילוב של בדיקה רגשית במסגרת השיחות בין המטפל למטופל, תוך נגיעה במעגל החיים הסובב את מבקש השינוי. אני מאמינה בצורך של המשתקם להיות מוקף ברשת תמיכה, אשר תעזור לו להתחזק בהיבטים שונים של החיים כגון: יחסים בין אישיים,תעסוקה , שעות פנאי ושמירה על סדר סביר וניקיון. אני מאמינה ש"החוטים המקשרים" חייבים להיות בעלי "צבע זהה", היות ודבר משפיע על דבר, ומכאן ש "סוכן השינוי " צריך להיות מעורב, מעודכן, ומתואם בכל היבטי הטיפול, אם כי "סוכן השינוי" אינו יכול להכיל את כלל התפקידים באופן תמידי. על "סוכן השינוי" להביא לתיאום מוצלח בין הגורמים השונים ואף ללוות אותם במסגרת של פגישות מעת לעת. "סוכן השינוי" צריך לשמר בתוכו אופטימיות ואמונה בהצלחת תהליך השינוי ולהביא לידי תחושות אלה גם בקרב כלל הגורמים המשפחתיים והטיפוליים האחרים של המטופל. במסגרת זו חשוב לעצור מידי פעם בכדי לסמן חוזקות ובמקביל לבדוק קשיים ומכשולים החוסמים את תהליך השינוי. אנשים רבים אותם ליוויתי בעבר ואני מלווה בהווה, סובלים מנכויות פיסיות או רגשיות. עליהם חל תהליך נוסף במסגרתו הם מבקשים להיות תלויים פחות בעזרתם של אנשים שליוו אותם בעבר עקב נכויותיהם. דווקא אנשים אלה הגיעו להבנה, מסיבות שונות, כי אופן ההתמודדות העדיף עבורם, הוא יציאה לדרך עצמאית יותר. חשוב להדגיש בפני משתקמים אלה, כי ישנו רצף השתקמותי בין התלות בה חיו עד עתה לבין עצמאות מוחלטת. אני מאמינה שכל אחד יכול למצוא את הנקודה ברצף זה, המתאימה לו ולהעזר באחרים בכדי להגיע לנקודה זו. מרכיב משמעותי מתחושת העצמאות של אנשים אלה, מתקיים במידה והם חשים כי הם מנהלים אורח חיים הדומה לזה של אחרים. אין זה אומר כי חייהם של משתקמים אלה יהיו בהכרח טובים יותר, אולם תהיה בידם לפחות היכולת להחליט אודות כיוונם. בהקשר לאמור לעיל חשתי במהלך תהליך השיקום, כי עליי ללוות גם את משפחותיהם של המשתקמים, אשר בדרך כלל שימשו גורמים המסייעים בתפקודו היומיומי של אדם הסובל מנכות זו או אחרת. במסגרת זו יש לעבור עם משפחות המשתקמים תהליך שמטרתו להביא לידי כך שיבינו כי בן משפחתם זקוק לתלות פחותה מזו שהיתה נהוגה עד עתה. תהליך זה מלווה לעתים בתחושות של פחד מצד בני המשפחה, כי במידה ולא ימשיכו בדרך זו, דבר מה רע עלול לקרות ליקיריהם. רבים מבני המשפחה מגיעים לתהליך השיקום חדורים רגשות אשמה על כך שהם כביכול נוטשים את קרובי משפחותיהם. תחושות אלה, למרות היותן טבעיות בעליל, הרי שהן חוסמות מחשבות אחרות של העצמה וגדילה של המשתקם, ומחזקות את הצורך לשמר את הקיים, ולא להסתכן באופן התנהלות שאינו מוכר להם. חשוב לשמור את בני המשפחה בגדר של שותפים לתהליך, אולם יש להזכיר להם בזהירות וברגישות כי עליהם להיות מעורבים, אך לא בהכרח מתערבים.