מנהלי קהילה
מרגישה אבודה- סליחה מראש על האורך של המכתב
שלום,
אני לא ממש מבינה איך הגעתי למצב של לכתוב בפורום כזה. כביכול אין לי שום סיבה להרגיש לבד.. יש לי אחים שיש לי קשר מאוד טוב איתם, ו"חברים" שאוהבים אותי ואכפת להם ממני. אני כותבת חברים במרכאות כי אין לי באמת אדם אחד בעולם שאני מרגישה שאני יכולה להודות בכל החולשות שלי בפניו, והאמת שאפילו לא בפניי עצמי. לפני כמעט שנה חוויתי פרידה קשה מבן זוג, גרנו ביחד ואני הרגשתי שהכל הולך בסדר, מאוד אכפת אחד מהשני ושנינו רוצים את הזוגיות...... כזאת אני, אני מעדיפה לתת אמון מלא באנשים, כי לחשוד ולעשות חישובים דורש ממני הרבה אנרגיות בחיים, ואני מרגישה שהחיים לא שווים כשאתה לא סומך על מישהו ומשחרר מדאגות. אבל גם מערכת היחסים הזאת בהסתכלות לאחר הייתה אשלייה, כי גם עם בן הזוג לא הרגשתי שיש לי אפשרות להיות שבירה ופגיעה. בסופו של דבר זה נגמר בפרידה מצידו, ללא כל הסברים נוספים מעבר ל"אנחנו לא מתאימים", כך מצאתי את עצמי באמצע שנת לימודים באוניברסיטה אורזת את חפציי מהדירה המשותפת והולכת ברגליים כבדות לדירה חדשה ולחוסר וודאות ותחתית נפשית שגם היא הייתה חדשה. תמיד הייתי אדם כבד, חושב יותר מדיי דואג יותר מדיי, חרד לגורל יקיריי, ומשתדל לא להדאיג אותם בחולשותיי. נישואיהם של הורי תמיד היו קשים, ולא יכולה לומר כי גדלתי אל תוך יציבות נפשית גדולה, גדלנו בתחושה של קפיץ דרוך, וחוסר הוודאות בנוגע לריב הבא שלהם היה תמידי- כל רגע היה יכול להתפוצץ שם משהו (בין הוריי), כמובן שאין לי שום דרך לקשר בצורה ישירה בין זה לבין מי שגדלתי להיות, אבל אני ללא צל של ספק בנאדם דרוך, עצבני, ומודאג. כמעט אף פעם לא שמחה באמת. הדאגה והטיפול בנו תמיד היו ועדיין בראש מעיינהם לא סבלנו מהזנחה כלשהי. אבל גדלנו לתוך מציאות של אבא עצבני עם התנהגויות אלימות (לעולם לא מכות) ואמא שהיא אישה חזקה אך מולו תמיד הייתה נראית קטנה וחלשה, וכך גם הייתה פעמים רבות.
לאחר הפרידה, כמו שאמרתי פגשתי מישהי חדשה בתוכי- רמות נמוכות מאוד של אדם. חוסר יכולת לאכול לשתות לישון לחייך או אפילו להריפ את הראש לזווית של להיישיר מבט לאנשים שהיו סביבי. הייתי בן אדם שבור, איבדתי כל חשק לחיות ולא האמנתי שאני מסוג האנשים שמתאימים לחיות בעולם הזה. ואני עדיין לא מאמינה בזה. העולם הזה כבד עליי, יותר מדיי משקעים יותר מדיי פחדים, יותר מדיי סבל נפשי.
עברה כמעט שנה מאז, ואני יכולה לומר שיצאתי מזה הרבה בזכות האנשים שהיו סביבי. שישבו לידי עד שאני יאכל, ואפילו חברה שבאה פיזית להוציא אותי מהמיטה בתוקפנות ו"חוסר רגישות" כדי שאני אפסיק לרחם על עצמי- וזה עזר, לפחות במישור הנראה לעין.
נכון להיום אני מרגישה פשוט לבד. אני מרגישה שאני לא יכולה להודות בפני אחרים שאני שבורה, שאני עדיין שבורה. שקשה לי שאין לי כוח לקום בבוקר שבא לי למות, שאין לי כוח לחייך. אני מרגישה שאני צריכה לשחק משחק שהתגברתי. אף אחד לא דורש ממני לשחק משחק, ובטח יש אנשים שיתמכו בי ויעזרו לי, אבל אני פשוט לא מסוגלת לספר ולשתף. אני רק רוצה למות או שהבוקר לא יגיע כי אין לי כוח להתמודד עם עצמי. אני יושבת פה ובוכה וכותבת לתוך מחשב ואני פשוט מרגישה ייאוש שהגעתי לסיטואציה הזו, וגם פה אני מרגישה שאין מילים שיצליחו להעביר את מה שמתחולל אצלי בנפש. האבסורד הוא שאני סטודנטית לפסיכולוגיה שנה אחרונה. ואני מודעת לחשיבות של לדבר וכמה זה יכול לפתור. אבל אין לי אמון באנשים שהם לא המשפחה שלי, גם לא בחברות שהיו שם בשבילי במצבים קשים- קשה לי לסמוך עליהם עד הסוף. ועל המשפחה שלי אני לא רוצה להכביד, אני לא רוצה לצער אף אחד. הלוואי שיהיה מישהו שיגיד לי שיש אנשים שהעולם הזה פשוט גדול עליהם וזה בסדר להרגיש שאתה לא מסוגל להתמודד עם כל מה שהולך לבוא עלייך בחיים. אני פשוט מרגישה שכל החיים שלי אני ירגיש לבד...... אנשים נעזרים בי ונתמכים בי על בסיס יומיומי, ומתייעצים איתי לגבי חייהם. אבל אני....... אני פשוט לא מסוגלת.
יעל19
מוסיפה לחפירה.. כמובן שמרוב בלבול שכחתי לכתוב הכל. שכחתי לציין את גילי, אני בת 25 עוד חודש. ודבר נוסף.. אחרי הפרידה הכרתי את התקפי החרדה, תחושת אימה בלתי מוסברת, תחושת שאני קטנה אל מול העולם ושהכל סוגר עליי ואין לי שום יכולת להתמודד. עוד דבר שאני חווה בשנה האחרונה זה תחושה של ניתוק מהמציאות... אני מדברת עם אנשים, ומסתכלת להם בעיניים ואני מרגישה שאני מנותקת מהם לחלוטין, אני רואה אותם ושומעת ומגיבה אבל אני בתוך לופ אחר, תחושה של חוסר רלוונטיות של עצמי ושל הסיטואציה..
אפרת_זיו
אני עברתי משהו דומה בגיל דומה לשלך (23). מאז אני על רסיטל שהרים אותי ושינה את חיי. תיקון כימי לדיכאון שהדרדרתי אליו ותחושת הלבד.
כך או כך שום דבר לא עובר קיצונית ואל תשכחי ש"אדם בתוך עצמו הוא גר".
אבל זה יחזיר לך קצת משמחת החיים והאופטימיות.
וכפי שאמרו פעם לדורין כספי שניסתה להתאבד לאחר הפרידה ממתי - לא נולד הגבר ששווה למות בשבילו.
בהצלחה יקירה אנחנו כאן איתך ובשבילך וזה לא בושה לא שכתבת, לא איך שאת מרגישה ולא איפה שאת נמצאת. זה טבעי לגמרי ורבים היו שם לפניך. רבים גם יהיו אחריך.
גברת פלפלת
יעל היקרה
מכתבים ארוכים זה משהו שגם אני עושה אז אל תרגישי רע עם זה. אני כבר התרגלתי לזה שאני כותבת הרבה.
היתרון בכתיבה בפורום כזה הוא שכולנו (מי יותר ומי פחות) עבר או עובר דברים דומים למה שאת מתארת ויכול להבין בדיוק על אילו תחושות קשות את מדברת גם בלי שתכתבי יותר מדי.
כשאני קוראת את המכתב שלך אני מזהה משהו מרכזי והוא העומק שלך. את חווה דברים בצורה מאד עמוקה ושום דבר לא עובר לידך. זה כנראה גם מה שהוביל אותך ללימודי פסיכולוגיה וזה גם כנראה מה שגורם לאנשים סביבך להתייעץ איתך. יש לך יכולת רגשית גבוהה מאד. אבל (תמיד יש אבל...) יחד עם זה, עם המתנה הזאת, יש גם חסרונות. עצב עבור אדם אחר הופך להיות עצב עמוק עבורך ואת חווה את הדברים בכבדות ולכן את מרגישה שהדברים גדולים עליך. האישיות המיוחדת שלך בשילוב עם ילדות לא יציבה מביאה אותנו למצבי קיצון. מוציאה אותנו מאיזון. אבל החדשות הטובות הן שאפשר למצוא את האיזון מחדש. אפשר ללמוד לשים גבולות ולא לקחת ללב כל דבר שקורה לאדם אחר לידינו. אפשר ללמוד לחסום את ההזדהות הזו שיש עם אנשים אחרים ולפנות מקום לעצמך. חרדות קשות ודיכאון כמו שאת מתארת הם תופעה נפוצה (שיטוט קצר כאן בפורום מראה רק טעימה קטנה עד כמה) ואל לך להרגיש רע עם זה שאת חווה דברים קשים כאלה.
את מתארת תמיכה מחברים ומשפחה אבל נראה שיש כמה דברים שעליך לפתור בעצמך. ניסית ללכת לטיפול?
כמו שכתבו גם לי פה בפורום (ועל כך אני מודה) אסור לך לוותר. כשתמצאי את הדרך להתמודד עם הדבר הזה את תתחילי להרגיש חזקה, להאמין בעצמך ותפסיקי לפחד מלהיות לבד.
יעל19
תודה רבה לכן שהגבתן. ההתייחסות שלכן עוזרת לי מכל כך הרבה בחינות.
הייתי בטיפול פסיכולוגי משהו כמו שנה וחצי, זה היה לפני התחלת הלימודים. והחלטתי ללכת לטיפול בעקבות המצב הנפשי שהגעתי אליו בגלל המתחים בבית בין ההורים והעובדה ש"לקחתי חלק" בזוגיות שלהם, ובמריבות. בעל כורחי (וגם אחיי) היינו מתווכים בניהם ותמיד חוויתי חוסר וודאות כמו שציינתי, אני חושבת שתמיד פחדתי לדבר יותר מדיי על הנושא עם האחים שלי, דיברנו על זה אבל ההרגשה הייתה תמיד שאנחנו לא רוצים להכאיב אחד לשני ע"י העלאת זיכרונות ועיבוד שלהם. מצד שני לא הרגשתי שיש טעם לשתף אחרים חוץ מהאחים שלי, כי לא חשבתי שהם יוכלו אי פעם להבין.
אני חושבת שתמיד אני מרגישה שאין לי באמת טעם לשתף אחרים ברגשות הכי עמוקים בגלל שאני שמה לב שרוב האנשים שנמצאים בסביבתי הם לא מודעים לניואנסים של רגשות. יכול להיות שאני לא מעיזה לשתף ואז גם אין לי שום דרך אמיתית לגלות. במבט לאחור על הטיפול הפסיכולוגי שעזר לי מאוד במובנים מסויימים אני מרגישה שגם שם לא הייתי אמיתית לגמריי, היו לי הרבה מסכות, יש לי קושי רציני להראות שאני חלשה, שברירית ותלויה באחר להישען עליו- אני חושבת שבעיקר קשה לי להראות את זה לעצמי, ולהודות בזה בפני עצמי. אף פעם לא הרגשתי שיש לי מקום להיות שברירית או חלשה כי תמיד הייתי צריכה להיות ב"היכון" בגלל החוסר וודאות שגדלתי בו, ואין אפשרות להישבר לאורך זמן.. אפשר לבכות אבל מיד להתאפס.
תודה לכן על התמיכה, זה באמת מחזק.