לפעמים אני פשוט רוצה להתאבל 
על החיים שלא הצלחתי לחיות
על זכרונות שאני לא מצליחה לזכור
על היותי חיה בתוך כלוב שלא באמת מאפשר לחיות 
בתוך כלא
ולכלא נקרא טראומה  
על כל הזמן שעבר
ועל כל שנשאר אותו הדבר
על רגשות שלא הצלחתי להרגיש
על חוויות שלא הצלחתי לחוות
על חברים שלא הצלחתי לרכוש
על ניתוקים על הצפות 
אני רוצה להתאבל אני רוצה לדעת שזה היה ונגמר
אבל האמת היא שכל כך הרבה עבר
ואני עדיין שם
רחוקה מהכל
אני עדיין כלואה 
אני עדיין לא מרגישה
שום דבר בערך 
חוץ מאכזבה 

אני רוצה להתאבל 
אבל התקופה לא נגמרה 
אני עדיין משותקת, כבויה 
אני עדיין לא באמת פה 
אני עדיין לא באמת אני

כמה חלקים מחיי אחיה בחרטה? 
ששום דבר בי לא השתנה? 
כמה מחיי ימשיך לעבור נגד עיני? 
וכמה ישאר ממני במידה ואתעורר? אקום? אפתח את הלב? 
ומי אני אהיה?
ומי אני עכשיו?

שלום לכולם,

אני כותב כאן מתוך מקום של כנות מוחלטת—אני במצוקה.

לפני שנה עברתי אירוע מוחי וניתוח לב פתוח, ומשם החיים שלי השתנו מקצה לקצה. במשך יותר מ-20 שנה הייתי אלכוהוליסט, שתיתי לפחות 3 ליטר בירה ביום. זה היה חלק מהיום-יום שלי, בלי הכרה רשמית, בלי תוויות רשמיות—אבל אני יודע בדיוק מה זה היה עבורי. מאז האירוע הרפואי שלי, לא נגעתי באלכוהול, בסיגריות, ואפילו לא בקפה. זה היה שינוי חד, לא מתוך החלטה אלא כי הגוף פשוט דחה את זה.

בהתחלה זה היה נס—תחושת ניקיון, שליטה, אולי אפילו סוג של הקלה. אבל עכשיו, עם הזמן, משהו מתחיל להתערער. התקופה האחרונה מלאה במתח ובתסכולים, בעומסים שהצטברו לאט ובהרגשה שאין לי מוצא. שבת, חג, השקט מסביב—והמחשבות לא נותנות מנוח. אני מוצא את עצמי שוב משתוקק לאלכוהול, לא כדי ליהנות ממנו, אלא כדי להיעלם לתוך תחושה של אובדן, בלי לחשוב על ההשלכות.

אני לא מחפש לרדת לתוך זה שוב, אבל כרגע אני מרגיש שאני על הקצה. אני כותב כאן כדי לשתף, אולי גם לקבל עצות מאנשים שעברו משהו דומה, להבין איך להתמודד כשכל מה שהחזקתי עד עכשיו מרגיש פתאום שביר.

איך ממשיכים להיאחז? איך מוצאים מוצא כשהכול נראה חסום? אני כאן, ואני מקווה שמישהו כאן יבין אותי.

תודה על ההקשבה.

היי אני בת 18

רע לי ברמות אני לא מבינה מה קורה איתי

הכל מציף

יש לי רצון מטורף להיות חולה

אובחנתי עם אוסידי בעיקר במחשבות  על כמה שאני רעה וצריכה לסבול ועוד כל מיני דברים חלקיים כמו דיכאון חרדה ...

מרגיש שיש קצת מהכל סיוטט

פשוט לא מסוגלת לעזור לעצמי

התחיל לי גם הפרעת אכילה

אין לי כוח לטפל בזה אני ככ חלשה וצריכה את זה רוצה להיות רעבה מרגישה כשלון אם אכלתי רק רוצה להרזות 

הולכת וכאילו מתפקדת אבל הכל ככ מציף

שונאת את הגוף שלי הוא דוחה שונאת את עצמייי שונאתת

אני לא מבינה את העולם באמת מה זה המקום הזויי הזההה מה קורה פה איך לעזעאל זה הגיוני וגם אני לא רוצה בכלל להיות בזוגיות או להביא ילדים זה מגעיל אותי ברמות ואני אהיה אמא רעה מרגישה שאין לי מקום בעולם הזה בכלל למה לחיות?

פשוט מרגישה שאין לי מה לעשות כל דבר שאעשה ארגיש אשמה אחכ אין לי כוח כבר

והקטע שלא עברתי שום דבר דרמטי בילדות איך זה הגיוני

למה בא לי לשרוף את הגוף הדוחה הזה?

אוף אף אחד לא לוקח את זה רציני כאילו מה יש לך תצאי מזה

אין לי כוח לעשות משהו עם זה בכלל

אין לי סיכוי

בַּחֲלוֹמִי – הָיִיתִי עַל כֵּס הַשִּׁפּוּט,

בְּבֵית דִּין – שֶׁבּוֹ אֵין חֶזְקַת חַפּוּת.

הַפַּטִּישׁ פֹּה – הוּא לֹא סְתָם קִשּׁוּט,

וְכָּאן אֲנִי קוֹבֵעַ – וְלֹא סְתָם בְּעֶמְדַּת מִעוּט.

.

פֹּה – הַכֹּל גָּלוּי וְיָדוּעַ,

מָה עָשִׂיתָ? – לָמָּה וּמַדּוּעַ?

סֶרֶט הַחַיִּים שֶׁל הַנִּשְׁפֶּטֶת – לֹא רָגוּעַ,

עוֹבֵר עַל כֹּל שְׁנִיָּה, כֹּל יוֹם, כֹּל שָׁבוּעַ.

וְהַנְּשָׁמָה שֶׁמִּמּוּלִי – בְּאִי נוֹחוּת מַתְחִילָה לָנוּעַ,

וּנְבוֹכָה – כְּשֶׁמַּרְאִים עוֹד אֵרוּעַ.

.

הַסֶּרֶט כּוֹלֵל נִתּוּחַ – לְמַעֲמַקֵּי הַנֶּפֶשׁ,

כֹּל מַחְשָׁבָה, כֹּל דִּבּוּר, כֹּל רֶגֶשׁ.

מִתְגַּלֶּה פִּתְאוֹם כֹּל הָרֶפֶשׁ,

וְהַנְּשָׁמָה רוֹעֶדֶת – מְפַחֶדֶת מֵהָעֹנֶשׁ.

.

עַל כֵּס הַשּׁוֹפֵט – הִרְגַּשְׁתִּי כּוֹחַ,

בִּטַּלְתִּי מֵרֹאשׁ – כֹּל וִכּוּחַ,

אוֹ נִסְיוֹן עָקַר לְמִקּוּחַ.

הַנְּשָׁמָה נָעֲצָה בִּי מַבָּט מָתוּחַ,

וַאֲנִי פָּסַקְתִּי – בֶּחָזֶה נָפוּחַ.

.

גְּזַר הַדִּין הוּא – גֵּיהִנּוֹם,

זְמַן הַבִּצּוּעַ – עוֹד הַיּוֹם.

וּפִתְאוֹם הִרְגַּשְׁתִּי חֹם,

וּמִתַּחְתַּי נִפְעֲרָה תְּהוֹם.

.

וְאָז הֵבַנְתִּי,

אֲנִי – הַנְּשָׁמָה שֶׁשָּׁפַטֵתִּי.

אֲנִי זֶה שֶׁאֶת דִּינִי גָּזַרְתִּי,

רֶגַע! רֶגַע! – צָעַקְתִּי,

שִׁנִּיתִי אֶת דַּעֲתִי – הִתְחָרַטְתִּי!

אַךְ זֶה מְאֻחָר מִדַּי – פִּתְאוֹם קָלַטְתִּי,

וְאָז מִיָּד הִתְעוֹרַרְתִּי.

.

תּוֹדָה הַשֵּׁם,

נָתַתָּ לִי עוֹד הִזְדַּמְּנוּת – לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי אָשֵׁם.

אֲנִי עֲדַיִן נוֹשֵׁם,

וְיֵשׁ לִי עוֹד אֶפְשָׁרוּת לְתַקֵּן – שֶׁהַחֲלוֹם לֹא יִתְגַּשֵּׁם.

.

מֵאֲחוֹרֵי מָסַךְ הַבַּעֲרוּת,

הָאִישִׁיּוּת שֶׁלִּי – מִתְגַּלָּה בִּבְהִירוּת.

וְאוּלַי לָכֵן חָשׁוּב לִרְאוֹת אֶת הַנְּקֻדָּה הַטּוֹבָה?

כִּי אָז אֶשְׁפֹּט לִזְכוּת – וְלֹא לְחוֹבָה?

.

אַךְ הַאִם אֶת הַמֶּסֶר הַזֶּה אֲיַשֵּׂם?

אֵדַע בֶּעָתִיד – וְכָךְ גַּם אַתֶּם.

לָמָּה צָרִיךְ – "לְהַעֲלוֹת אֶת הַנֵּרוֹת"?

וְאֵיךְ בִּזְכוּת כָּךְ – בְּעָיוֹת חִנּוּךְ נִפְתָּרוֹת?

.

הַנֵּר הוּא חֹמֶר אָפֵל,

אַךְ בָּרֶגַע שֶׁהוּא נִדְלָק – הוּא מְסַלֵּק אֶת הָעֲרָפֶל.

הוּא לֹא רַק מוּאָר – הוּא מֵאִיר,

וּפִתְאוֹם הַכֹּל מִסְּבִיבוֹ – בָּהִיר.

.

הַנֵּר – הוּא מָשָׁל לְתַלְמִיד,

אֵיךְ אֹפִי הַחִנּוּךְ – נִשְׁאַר עָמִיד?

כֵּיצַד לִגְרֹם לוֹ – בְּאֹפֶן עֶרְכִּי לְהַתְמִיד?

וְאֵיךְ הוּא יִבְעָר – כְּמוֹ לַפִּיד?

.

הַדֶּרֶךְ לְכָךְ – הִיא קֹדֶם כֹּל 'לְהַעֲלוֹת' אוֹתוֹ,

לְגַלּוֹת לוֹ – שֶׁהוּא חָשׁוּב מֵעֶצֶם הֱיוֹתוֹ.

לָדַעַת – שֶׁאָסוּר לָנוּ לְבַזּוֹתוֹ,

וְאָנוּ רַק צְרִיכִים – לְהַנְחוֹתוֹ.

.

לְהָאִיר לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ,

לְלַמֵּד אוֹתוֹ – אֶת עֶרְכּוֹ שֶׁל כֹּל עֵרֶךְ.

לַחְשֹׂף – אֶת פּוֹטֶנְצְיָאל הָאוֹר שֶׁבּוֹ,

וְלֹא לַעֲזֹב – עַד שֶׁהוּא דּוֹלֵק בְּלִבּוֹ.

.

אָסוּר לָנוּ לִנְטֹשׁ – עַד שֶׁהָאֵשׁ שֶׁבּוֹ דּוֹלֶקֶת,

אַחֶרֶת – זֶה יַשְׁאִיר בּוֹ צַלֶּקֶת.

אֶת הַיֶּלֶד שֶׁקָּשֶׁה  לוֹ 'לְהִדָּלֵק',

אָסוּר מֵהַבֵּית סֵפֶר לְסַלֵּק.

צָרִיךְ יוֹתֵר לְחַבֵּק וּלְתַדְלֵק,

עַד שֶׁהַנֵּר שֶׁבּוֹ – דּוֹלֵק.

.

אַךְ צָרִיךְ לָדַעַת – גַּם מָתַי לְהִפָּרֵד,

וְלֹא תָּמִיד לְהִשָּׁאֵר – כִּי אַתָּה הוֹרֶה חָרֵד.

כִּי רַק – שֶׁמֵּהַהוֹרֶה הַיֶּלֶד נִפְרַד,

הוּא מַצְלִיחַ לְגַלּוֹת – אֶת אוֹרוֹ הַמְּיֻחָד.

.

חֲנוֹךְ לַנֵּר – עַל פִּי דַּרְכּוֹ,

תַּתְאִים אֶת הַחִנּוּךְ – לְפִי צָרְכּוֹ.

כֹּל יֶלֶד צָרִיךְ – הַדְרָכָה שֶׁמֻּתְאֶמֶת 'בִּשְׁבִילוֹ',

וְאִם נִנְהַג כָּךְ – הוּא יָאִיר בְּאוֹרוֹ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

.

וְאוּלַי הַמֶּסֶר הָעִקָּרִי מִפָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ,

הוּא עַל הַדֶּרֶךְ – לְרוֹמֵם אֶת סְבִיבָתְךָ?

לְהָאִיר לָהֶם – כְּשֶׁהֵם צְרִיכִים אֶת עֶזְרָתְךָ,

אַךְ לָדַעַת גַּם מָתַי - לְהַרְפּוֹת אֶת אֲחִיזָתְךָ.

הריספרדל שאני אמור לקחת גורמת לי לישון כל כך חזק שאני לא שומע את האזעקות. אתמול לא לקחתי אותה, אבל אסור לי להימנע מלקיחה יומיים ברצף. מצד שני, כבר היו פגיעות ישירות בבניינים ומישהו נהרג כשלא היה במרחב המוגן. דילמה.

מה אני אגיד לכם?

לא הייתי פה תקופה מאד ארוכה.

למען האמת גם חשבתי שכבר לא יהיה לי צורך.

אבל שוב, אני מרגישה אבודה מאד, שהכל גדול עליי

שכואב לי מידי לחיות כאן.

שאולי, אולי יש כאלה שנועדו לסבול

 או כאלה שהמוות שלהם עדיף על החיים מלאי הסבל הללו.

היי,
אני מרגיש תשוש מדוכא וחלש מאוד כל הזמן כבר כמה שנים (כביכול ״התרגלתי״)
כל יום כל היום אני חלש וחסר מצב רוח ולא יוצר קשרים עם אנשים למרות שהייתי רוצה אבל הקושי עמוק מידי (אני סגור מאוד)
יש למישהו רעיון לאן אני ממשיך מכאן כדי שלא אמצא את עצמי ממשיך באותה דרך גם עוד שנים נוספות?

אַבָּא, אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיךָ.

אֲנִי רוֹצֶה לַחְווֹת אֶת גִּלּוּיֶיךָ.

עַד אֵינְסוֹף עָמְקוּ מַחְשֵׁבוֹתֶיךָ,

אָנָּא גַּלֵּה לִי - אֶת סוֹדוֹת תּוֹרָתֶךָ.

אֲנִי כְּלוּם - בִּלְעָדֶיךָ,

וְנֵזֶר הַבְּרִיאָה - כְּשֶׁאֲנִי מְחֻבָּר אֵלֶיךָ.

.

אַבָּא, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָתִי,

וְהָרַע הוּא בִּטּוּי – לְמֻגְבָּלוּתִי.

כֹּל כָּךְ קָשֶׁה לִי לְהִתְגַּבֵּר עַל גַּאֲוָתִי,

עַל תַּאֲוָתִי, קִנְאָתִי וְאַכְזָבָתִי,

שִׂנֵּאתִי גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתִי,

וְנִדְמֶה שֶׁגּוּפִי חָזָק מִנִּשְׁמָתִי.

אֲנִי מְאַבֵּד אֶת הָרִכּוּז – אֲפִלּוּ בִּתְפִלָּתִי,

וְנִכְשַׁל בַּעֲבוֹדָתִי.

.

קָשֶׁה לִי לְהִתְמוֹדֵד עִם כִּשְׁלוֹנוֹת כֹּה רַבִּים,

וְהֵם רַק מִתְרַבִּים,

יַחַד עִם הָעֲצַבִּים,

בִּזְמַן שֶׁהוֹלְכִים וְאוֹזְלִים – הַמַּשְׁאַבִּים.

.

אַבָּא, לְבַד אֲנִי לֹא יָכוֹל,

אֲפִלּוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ – אֲנִי הוֹפֵךְ לְחֹל.

קַח אַתָּה אֶת הַמִּכְחוֹל,

וְתַהֲפֹךְ אֶת הֶעָתִיד הַשָּׁחֹר – לְתָכֹל.

.

הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי בּוֹכָה,

הִיא מְנַסָּה בְּכֹל כּוֹחָהּ,

אַךְ הִיא כְּלוּאָה – בְּתוֹךְ גּוּפָהּ.

גַּם הִיא חֲטוּפָה,

אַךְ הִיא שְׁקוּפָה,

הַפְּסִיכִיאָטֶר פָּשׁוּט נוֹתֵן לָהּ תְּרוּפָה.

אַךְ זֶה לֹא עוֹזֵר לָהּ – בַּסּוּפָה,

דַּעֲתָהּ כִּמְעַט נִטְרְפָה,

הִיא רוֹצָה – אֶת מָה שֶׁאֵלָיו הִיא נֶחְשְׂפָה,

אַךְ לֹא נוֹתְנִים לָהּ – אֶת הַדָּבָר אֵלָיו הִיא נִכְסְפָה.

.

אַבָּא, לְפָנֶיךָ גָּלוּי וְיָדוּעַ,

כַּמָּה הַלֵּב הַזֶּה – פָּצוּעַ.

תַּעֲזֹר לוֹ לָצֵאת מֵהָרִבּוּעַ,

תֵּן לוֹ לְהַרְגִּישׁ אוֹתְךָ – בְּאֹפֶן קָבוּעַ.

.

אַבָּא תַּעֲזֹר לִי לִבְחֹר נָכוֹן,

תֵּן לִי אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן.

תּוֹצִיא אוֹתִי מֵהַקִּבָּעוֹן, מֵהַגֵּרָעוֹן,

תַּרְוֶה אֶת הַצִּמָּאוֹן,

וּתְשַׁחְרֵר אוֹתִי – מִכֶּלֶא הַדִּכָּאוֹן.

.

 וְאוּלַי הַכְּאֵב – הוּא זֶה שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהִשְׁתַּנּוֹת?

וְאוּלַי הַשֶּׁבֶר – הוּא זֶה שֶׁגּוֹרֵם לִי מֵחָדָשׁ לְהִבָּנוֹת?

וְאוּלַי עַכְשָׁו אֲנִי חוֹוֶה אֶת הַסֵּבֶל בַּנִּסְיוֹנוֹת,

אַךְ בְּקָרוֹב אֶרְאֶה – אֶת הַמַּתָּנוֹת?