הי שניה, טוב שאת פונה אלינו שוב. אני מקוה שאת מוצאת בקהילה מקום שאפשר לחזור אליו ולקבל בו תמיכה בכל פעם שתצטרכי. נראה לי שאת בעצמך מבינה שיש משהו בהתמכרות למשחקי אינטרנט שמהווה בריחה בשבילך. השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך הוא ממה את בורחת. יכול להיות שכל עוד עבדת, העבודה היוותה בשבילך מקום לברוח אליו וכעת, כשאת בבית, החלפת את העבודה באותם משחקים. היציאה לפנסיה ובאופן כללי, השנים הבוגרות בהן את נמצאת, הן תקופה בה אנשים עושים חשבון נפש. אולי גם אצלך צצות שאלות על מה הספקת בחייך, האם את מרגישה שהגשמת את עצמך, עד כמה את שלמה עם מהלך חייך. את מתחברת לשאלות האלה? דבר נוסף, את מתארת מצב של מחסור בכוחות וקושי להביא דברים לידי ביצוע. זה משהו שמאפיין אותך, או שאת מרגישה ככה רק בשנים האחרונות? האם היה בשנים האחרונות איזה שינוי בהרגלי השינה או האכילה שלך? ומה עם קשרים חברתיים? מחכה לתשובתך, שירי

הי שירי,

הזמן עובר מהר כל כך, ואני כבר הצלחתי להשאיר את התגובה שלי אליך, על ההרמות שאני אוהבתי להרים...

יש לי הרבה בעיות, כל כך הרבה, שאני מרגישה מאוד מאוד לחוצה.

חשבון נפש אני עושה כל יום, כל החיים שלי, לא הייתי צריכה לצאת לפנסיה בשביל זה. דווקה ביום כיפור אני נחה, כמה שישמע לך מוזר.

מרגישה שאני מאוד סובלת, ואולי לשוו. בגלל זה אני רוצה שוב להיכנס לשיחות איפה שהוא, אבל אני צריכה חינם. וזה דורש ממני המון כוחות כדי להחליט. פשוט דברים הצטברו במשך השנים ואני חייבת לשים קצת סדר בחיים שלי, לפני שאני אטבע בים הלא נכון.

בוודאי שלא הגשמתי את עצמי. לא רק בעבודה, בשום מקום.

העבודה לא היתה לי בריחה. גם ממנה רציתי לברוח כל השנים. אף פעם לא הרגשתי טוב בשום מקום עבודה.

אני דווקה שמחה שסיימתי לעבוד.

המשחקים הם בשבילי לא בריחה, או שכן, אם את רוצה לקרא לזה ככה, לא אכפת לי. המשחקים, הם, כמו שאמרתי לך, ההרפיה שלי, המקום שמרגיע אותי ושבו אני לא צריכה לדאוג ולא מופצתת מחשבות.

קראת את הספר "בן אדם רגיש מאוד" או משהו כזה? אני כזאת.

אני מאוד רגישה. יש אנשים שנולדו ככה, אבל למזלם קיבלו המון אהבה בילדות שלהם, פירגנו להם. וככה הצליחו להתמודד בחברה.

בילדות, עד גיל 5, אולי, ביליתי במשתלה של צמח גפן. אחרי זה, הכל לאט לאט התחיל להתהפך וזהו... ככל שהזמן עובר,קשה לי להמשיך אפילו לשרוד.

אני שורדת, יום, כמה ימים, ופתאום שוב פעם נופלת לדיכאון. ואני לא רוצה לקחת תרופות כי לדעתי זה לא הפיתרון. אני לוקחת משהו, אבל בכל זאת לא ממש עוזר לי.

יש לי כמה חברות, תודה לאל, אבל משום מה, ברגעים ההכי קשים, אף אחד לא יכול להבין אותי. מזל שאני כותבת יומן כל החיים שלי.

אני גם לא יכולה לכתוב כאן, כי קשה לי לתפוס כמה רגעים שקטים שבעלי לא יבקר ויפקח לראות מה אני עושה. הכל ככה בבית, הוא צריך לפקח כל הזמן על מה שאני עושה, שאני לא אשחק, שאני לא אראה את "האח הגדול". וכמה שאני מנסה להסביר, הוא לא יכול להבין.

גם לטיפולים קשה לי לצאת כי הוא צריך לבקר אותי, ולעשות לי "הצגות", כל מיני הערות שרק מדכאות אותי יותר ומורידות ממני הביטחון.

הוא לא בחור רע (אני ככה, חושבת שכולם בסופו של דבר אנשים טובים), אבל גם לו יש בעיות של לא יודעת מה. ממש בעיות מוזרות, כמו: אוהב לאסוף דברים מהרחוב, כל מיני שיגעונות שמשגעות אותי. אני מנסה להתעלם או להתגבר על זה לבד, אבל זה מאוד קשה.

טוב, נהייתי רעבה, אלך לאכול עכשיו.

תודה על ההתעניינות, אצפה לתשובה שלך,

קלריס

קלריס, אני מבינה מה שאת מתארת, שנולדת עם עור דק שכל דבר חודר דרכו ובשילוב עם סביבה שלא נגעה בך בעדינות שאת זקוקה לה, זה יצר אצלך הרבה קשיים. והיום את משתוקקת לחזור לאיזו עטיפת צמר גפן, איזה מרחב שייתן לך להרגיש בטוחה ומוגנת. אמנם את בת 62, אבל אני יכולה לשמוע את הילדה שבך מבקשת את המקום הזה. אני חושבת שכדאי שתשקיעי את הכוחות שלך במציאת מקום שכזה. ואני גם חושבת שהקהילה שלנו יכולה לספק לך משהו מזה. מקום שאת יכולה תמיד לפרוק את כל מה שאת מרגישה ולקבל הדהוד נכון של רגשותייך, כמו גם תמיכה והזדהות מחברים בקהילה. אני רוצה להמליץ לך פנות גם למרפאה לבריאות הנפש בעיר שבה את גרה כדי לבדוק אופציות לטיפול בחינם. אופציה נוספת היא טיפול דרך קופת החולים, שהוא מסובסד. הייתי רוצה שתסבירי יותר על החשש שלך מבעלך. איך את חוששת שהוא ינהג איתך אם תפני לטיפול? שירי

שירי שלום,

לא יכולתי לחכות יותר וניגשתי לגהה. חשבתי שאוכל לקבל שם רק שיחות, אבל הרופאה הממיינת ראתה בי מקרה של אנורקסיה. היא אמרה לי שאני צריכה להתאשפז. הייתי בשוק. נתנה לי את ההזדמנות להתכונן ולקחת דברים לאישפוז שאני אוכל לקחת דברים מחר בבוקר ולגשת למיון ולאחר מכן למחלקה בתל השומר להפרעות אכילה. מצידי הכל בסדר, פחות או יותר. אמרתי לבעלי היום בבוקר שהלכתי לבקש שיחות עם פסיכולוג, הוא לא ידע שהתכוונתי ללכת דווקה לגהה. לא יודעת למה, אבל לא רציתי לחזור לתחנה לבריאות הנפש בפ"ת, כנראה שיותר טוב זה ככה, כמו שקרה היום.

טוב, לא יודעת מתי עכשיו אחזור אליך, כי שמה לא יתנו לי לגשת לשום מחשב/או שאביא איתי לפטופ, ככה אמרה לי הרופאה.

רציתי בינתיים רק להודות לך על הפוש המשמעותי שנתת לי.

שניה יקרה, נשמע לי שאת לגמרי בדרך הנכונה להחלמה ולהרגשה טובה יותר. מאחלת לך כל טוב ואנחנו פה כולם תמיד בשבילך.

קלריס, כשכתבתי לך על הצורך שלך לחזור למקום עוטף ומגונן, שלא ידרוש ממך שום דבר ורק יטפל בך, אפילו אני בעצמי לא הבנתי שאני מכוונת בדבריי לתקופה של אשפוז. אני חושבת שזה יכול לעשות לך טוב, לתת לך לנוח, להתמסר להיות מטופלת בלי שתצטרכי לדרוש מעצמך ובלי להלקות את עצמך על הדברים שאת לא עושה. אני חושבת שכן תהיה לך גישה לאינטרנט, יש מחלקות שונות עם חוקים שונים..אני לא רואה צורך במקרה שלך לסגור אותך מהעולם החיצון. אולי אני טועה, אבל אני חושבת שתוכלי להמשיך לכתוב לנו. אני גאה בך שהצלחת לעשות את הצעד ולבקש עזרה. אנחנו ממשיכים ללוות אותך. שירי

שירי שלום,

אני כאן, לא התאשפזתי בשום מקום. הזעקת שוו זה היה + נזק. כנראה שהאישפוז היחיד שהיה לי זה היה במיון תל-השומר, איפה ביליתי יום שלם עם משוודה כשאני מתרוצצת עם משוודה מפה לשם, מראיון לבדיקה לבד, עם משוודה ועוד 2 שקיות כי הרופאה בבית חולים גהה אמרה לי שאני חייבת להתאשפז למחרת אחרי הפגישה איתה. הייתי במתח נוראי כי יצאתי מהבית מבלי שבעלי ידע, כי פחדתי לספר לו שהוא היה מנסה למנוע ממני ללכת. חברה שאלה אותי אם לבוא איתי ואני אמרתי לה שלא, כי חשבתי שישר יאשפזו אותי, כמו שהרופאה סיפרה. להפתעתי הכל התחיל לאט כשהרופא הפסיכיאטר עוד לפני שנכנסתי אליו לראיון והייתי צריכה לחכות לו לזמן בלתי ידוע, אחרי שהוא סגר את החדר, אמר לי שהוא לא יוכל לאשפז אותי כי זה  לא התפקיד שלו. אז חיכיתי לו, ועברתי את כל היסורים של יום חמישי לפני שבועיים. יום שלם, כשבסוף חזרתי הביתה עם מזוודה ו2 שקיות עם בגדים, והייתי כבר חייבת לספר הכל לבעלי. כל סוף השבוע רבנו. בתל השומר, אמרו לי לעשות בדיקות דם שוב וא.ק.ג. שוב, למרות שעשיתי את הבדיקות האלה לפני שבועיים. להפתעתי האקג כבר לא יצא טוב, פתאום היו לי בעיות בקצב הלב. קיבלתי תרופה. הכל כי לילה לפני הייתי מאוד במתח מכל הסיפור של האישפוז.

בינתיים, כבר הייתי אצל רופא המשפחה ואני במעקב. בעלי ואני איכשהו התגברנו על המריבה, חזר קצת שקט בבית ואני הצלחתי לעזוב את המשחקים שהייתי מכורה אליהם לטובת משחקים שלוקחים פחות זמן באינטרנט, ולא מכניסים אותי במצב של "דאגה למשימות" (האם אני אצליח לגמור את כל המשימות), אוף הייתי שמחה שהתפטרתי מזה. התחלתי לדאוג שוב לאוכל והשתדלתי לא לפספס ארוחות. בינתיים אחת מהחתולות שלנו התחילה להקיא. זה היה ביום חמישי ובעלי ואני התחלנו להתלבט לאיזה רופא לקחת אותה, ואני רואה אותה חולה, בקושי זזה מיום ליום מצבה לא משתפר, ואנחנו דוחים את הביקור מיום ליום. והיא רק שותה. אתמול הלכנו לסרט, אמרנו מחר בבוקר ניקח אותה לבית חולים, ובבוקר מוקדם בעלי מעיר אותי אומר לי שהחתולה מתה. ומאז אני לא יכולה להפסיק לבכות. אני רואה את המבט שלה כל הזמן מול העיניים שלי, כל כך מסכנה, ואני לא יודעת, בעולם אחר, אטומה לגמרי, מחר, מחר... לא יודעת מה קורה לי!!!! זה נכון שאין לי לא כוחות פיזיות או נפשיות, אבל אף פעם לא זוכרת שהייתי כל כך אדישה. בלילה לפני השינה,  הייתי רעבה ואכלתי ואכלתי קצת גלידה, הסתכלתי עליה ולא עשיתי כלום. היא היתה מול החדר שלי, כאילו רצה את קרבתי, את עזרתי... אני לא ידעתי שהיא היתה במצב כל-כך קשה. ראיתי שהיא חולה אבל לא חשבתי שהיא הולכת למות.  אנימרגישה כל-כך אשמה... מסכנה, החתולה ההכי טובה שהיתה לנו... סבלה בשקט, ואף אחד לא עזר לה. לבד היתה. אני כותבת לך את כל זה, כי ממש אין לי למי לספר הכל מה שהולך לי בלב עכשיו.

זה כל כך מזכיר לי את המוות של ההורים שלי, כל אחד לחוד. לגבי שניהם הרגשתי כזאת אשמה. וכמו אז, אני לא מסוגלת לאכול מבלי להרגיש אשמה. לאוכל אין טעם ככה. זה נורא. אני מנסה לאכול, ואז באות לי הדמעות.

אין לי כוח, וגם בעלי ככה עכשיו, כל הזמן כמו מקלל את עצמו, ובוכה.

אני לא יכולה להרפות. ומפחדת כשיגיע הלילה, ולא אוכל להירדם...

אני הוגדרתי פעם כסובלת מ- OCD, כשאני מתחילה עם הפחדים והמחשבות השליליות שלי, זה יכול לקחת המון זמן עד שאני ארגע קצת.

גם התחלתי לפחד מלהיות מאושפזת, שבסופו של דבר, גם שם לא אוכל לישון בלילות בין הרבה אנשים וזה רק יהיה יותר גרוע.

נראה, נראה מה יגידו לי שם בראיון. יש לי ראיון ב"הפרעות אכילה" ב- 14/7 בערך.

טוב... זה הכל בינתיים.

תודה מראש, אם קראת עד פה. תודה על הסבלנות.

קלריס, אני שמחה שיש לך את המקום אצלינו לפרוק את כל מה שאת מרגישה. אני מקווה שהרגשת מעט הקלה אחרי שכתבת לנו. האשמה שלך על מות החתולה שלך היא נורא קשה ואני מבינה שהיא מציפה אצלך גם אשמה על התקופה שההורים שלך היו חולים, לפני מותם. אני חושבת שחלק מעוצמת הרגשות היום קשורה למה שהרגשת בעבר עם הוריך והיום שוב עולב מעל פני השטח. ספרי לנו מה קרה איתם. האם גם איתם את מרגישה שלא מספיק שמרת עליהם ולא מספיק טיפלת בהם? שאולי אם היית עושה משהו אחרת הם היו ממשיכים לחיות? אני רוצה להגיד לך משהו על ההפרעה שאת סובלת ממנה. OCD היא הפרעה שקשורה בצורך רב בשליטה ובקושי להתמודד עם אי וודאות. גם להאשים את עצמך על מות החתולה או מות הוריך, יש בזה משהו שאומר כאילו באמת היתה לך שליטה על זה. וכנראה שלא. גם אם היית מבינה שהחתולה מאד חולה, לא בטוח שהיה לך מה לעשות עם זה. אני חושבת שאולי הדבר שקשה לך הוא להגיד לעצמך שיש דברים שהם לא בשליטתך ואז, אם את מרגישה אשמה, את מספרת לעצמך סיפור כאילו יכולת לשנות את גורל החתולה שלך. אבל כרגע את במצוקה גדולה ואני רוצה לעזור לך לצלוח את הימים האלה. המשיכי לכתוב לנו. שירי

שירי שלום, תודה על הענותך, קודם כל! כן, האשמה הזאת, שהרגשתי כלפי ההורים שלי, רדפה אותי הרבה זמן במיוחד אחרי מותם. גם אצל אמא ואבא שלי, כל אחד לחוד, נשארו לי תמונות בראש, מרגעים שהנה פה, יכולתי להגיד קודם לאחות, שאמא כבר אמרה לי שלא הרגישה טוב, ואצל אבא יכולתי להוציא אותו מהמקום שהיה מאושפז, לפני שהתחילה המלחמה (מלחמת המפרץ), ולהביא אותו הביתה אצלי. כשהתחלתי הפעם לראות כל הזמן תמונות בראש שלי מהחתולה שלי בימים האחרונים, התחלתי לחשוב ביחד עם זה, שאולי זה בגלל שאני מאוד רגישה, ורואה פרטים שלא כל אדם קולט, וזה עושה לי את הדברים עוד יותר קשה, מסתם אבל, נגיד. אולי. אבל הדבר היחיד שיכולתי לעשות מאז יום א' בבוקר, זה לקרוא ספרים מסוימים, על האשמה, ואיך לעזור לעצמי. גם כתבתי הרבה ביומן. כנראה שזה עזר לי להירגע. היום אני כבר מרגישה יותר טוב, ומתחילה לחשוב שאולי הדחקתי את זה (יותר מדי טוב ).

אני יודעת שהעניין של השליטה הוא קטע משמעותי בחיים שלי. היו לי הרבה טראומות בחיים שלי, וכנראה שדי נבהלתי מהדברים שקרו לי, כי אף פעם לא ציפיתי שדברים בלתי שגרתיים ומוזרים יכולים לקרות בחיים. יכול להיות שהצורך בשליטה בא מזה שאני רוצה כל הזמן להיות מוגנת. אבל אין, דברים בלתי צפויים כנראה קורים גם תוך כדי שיגרה, ולא חשוב באיזה גיל.

אני אספר לך משהו, בגיל 22 ניסיתי להתאבד. ברחתי מהבית לירושלים, הייתי מעורבת עם קבוצה רוחנית בשנות ה- 70, אנשים צעירים היו באים לבית של איזה צייר. בבית שלו היו מעשנים חשיש, ואני אפילו שלא עישנתי, ספגתי את זה. וזה עשה לי מאוד רע, כי כל פעם שחזרתי הביתה משם, הייתי נכנסת למין מדיטציה, מבלי שרציתי אפילו. עד שברחתי מהבית, וכמעט התמוטטתי, לבד, בדרך מראש פינה לירושלים. התחלתי למשוע קולות, וזה מאוד הבהיל אותי. אחרי זה ניסיתי להתאבד, כי פשוט מאוד נבהלתי. למזלי הצילו אותי. זה היה משהו מאוד יפה, שהצילו אותי, אבל אחרי זה, היו צריכים לאשפז אותי בבית חולים, ובמשך 3 חודשים, אכלתי טוב, קיבלתי תרופות, הלכתי עם פיג'מות ובסוף שיחררו אותי. אבל כנראה שאף פעם לא התרפאתי מהצלקת של המוות. איך יכולתי אני בעצמי, לגרום לעצמי דבר כזה? בסדר, הבנתי הכל, הבנתי שלא ממש רציתי להתאבד, שזה היה רק בריחה, כי נבהלתי מהקול המפחיד ששמעתי. דרך אגב, תופעה כזאת, אף פעם לא ממש חזרה אלי. לפעמים, במשך השנים, כשהייתי מאוד מאוד מתוחה, משהו היה מתחיל לעלות, אבל מייד הייתי מבינה מה זה, ויכולתי להרגיע את עצמי.

זהו, אני חושבת, שאין מה לעשות, יש לי משהו עם המוות. פחד מוות.  אני כל הזמן שומעת על אנשים ששרדו מתאונות דרכים, מ-לא יודעת מה, והופכים להיות יותר נדיבים, יותר עוזרים לאחרים, אצלי זה לא קרה. אצלי זה רק גרם שאהיה יותר חרדה לאנשים, לצערי.

בטיפול שהיה לי במרפאת חוץ, לפני 10 שנים, ניסינו לעבוד על טראומות, אבל כל פעם שהייתי מנסה לדבר על זה, היד שלי הייתה רועדת, הייתי בוכה ולא יכולתי להמשיך... בכתיבה זה יותר קל. גם, עבר יותר זמן, מאז.

זהו. הלוואי וידעתי להבחין יותר טוב, מה בשליטתי ומה לא. נראה לי שמאז הטראומה הגדולה הזאת, נשארתי די מבולבלת ואין מה לעשות. לפעמים אפילו בין העיקר והטפל קשה לי להבחין.

חוץ מ- OCD יש לי גם בעיה חמורה של חרדה חברתית, שמלווה בדברים מוזרים שקורים לי לפעמים כשאני מדברת עם גברים. זה כנראה מטראומות שקרו לי כשניסו גם לאנוס אותי. בקיצור, כמו שאת רואה, אני די מקולקלת, כמו בובה שבורה. כנראה שבגילי, יותר קל יהיה פשוט להשלים עם מה שיש, וזה מה שאני מנסה כל הזמן, אבל גם זה קשה.

הייתי רוצה לעשות טיפול EMDR, שמעת על זה? קראתי באינטרנט וזה נשמע לי מה שאני צריכה. אבל בעלי מתנגד לכל טיפול, ואין לי מושג איך אוכל לצאת מהבית לכמה שעות, נמעס לי להמציא דברים. אם את אומרת שלי יש בעיה עם שליטה, אז בעלי הוא השלטתן בהתגשמותו.

טוב, לא יודעת למה סיפרתי לך את כל הטראומות שלי. בסופו של דבר, מה זה כבר יכול לעזור?

טוב, הזמן עף ואני חייבת לאכול משהו, לא?

אז באמת תודה על ההקשבה, שוב פעם.

הי קלריס, נשמע כאילו את משתפת בדברים ששנים לא דיברת עליהם ואחד הדברים שהכי משמרים טראומה זה אם נמנעים מלדבר עליהם. אז זה טוב ותמשיכי לכתוב לנו. לגבי EMDR, זו אכן טכניקה לטיפול בטראומה, אבל לא רק. יכול להיות שזה מתאים לך, אבל את לא צריכה להצטמצם דווקא לטכניקת טיפול הזאת. מה שחשוב זה שיהיה מישהו שתתחברי אליו ותרגישי טוב בפגישות איתו. את עברת כבר כ"כ הרבה עם בעלך, מה כ"כ נורא בזה שתלכי לפסיכולוג? למה הוא מתנגד לזה? וגם - למה כ"כ אכפת לך שהוא מתנגד? אני רוצה לחזק אותך שזה הדבר הנכון בשבילך גם אם הוא לא מעודד את זה. שירי

שירי שלום,

5 ימים אני מחכה לתשובה שלך ותוהה למה את לא עונה, עד שהחלטתי לפתוח את הדף הזה סתם, לראות אם אולי הייתה איזה תקלה, והנה אני מוצאת שענית לי אפילו באותו היום שכתבתי. טוב, העיקר שאני שמחה שענית לי.

כן, בעלי מסכים שאני אלך לפסיכולוג רק אם זה חינם. מצד שני, אין לכללית פסיכולוגים חינם, חוץ מבתי חולים, וזה מה שהלכתי לבקש בגהה, אבל שמה שלחו אותי למחלקת הפראות אכילה. רק ב- 14/7/13 תהיה לי הראיון הראשון עם פסיכיאטרית ודיאטנית. עד אז, אני צריכה ב- ווקאום מהבחינה הזאת. יכולתי להסתפק גם רק איתך. את נותנת מספיק מה לחשוב, האמת.

אכפת לי שהוא מתנגד כי יש לי אלרגיה לתגובות שלו: הוא מתעצבן, מתנגד, כועס, ומאשים כל פעם שאני רק אומרת שרוצה ללכת לאיזהשהו טיפול. אפילו אם זה טיפול של הרפואה המשלימה כמו דיקור שהיה עוזר לי תקופה ארוכה כשהוא עוד עבד, היה עוזר לי לתאבון ולמצב הרוח.

אני רוצה לספר לך חלום שחלמתי אחרי כל הטראומות ששפכתי לך בפעם הקודמת. זה היה כבר לפני שבוע כמעט, אבל אנסה לזכור כי מאוד אהבתי את החלום. כשאני מאוד עמוסה, ויש לי כוח או חשק, אני עושה לי אמבטיה עם הרבה שמנים אתריים כי זה עוזר לי לישון טוב.

אז עשיתי אמבטיה כזאת, והלכתי לישון. אני זוכרת עוד, שלפני שנרדמתי ביקשתי חלום, ביקשתי חלום שיתן לי איזה אור או משהו לצאת מכל הבלאגן שלי. אז חלמתי שהאקס-בוס שלי, שהוא גם שכן שלנו, פתח קפטריה ליד המשרד והזמין אותנו להכיר את הקפטריה. הוא הזמין לנו מהמאכלים שלו למשרד שלו. תוך כדי שאני שם וטועמת מהמאכלים, הוא מניח את היד שלו על הגב שלי, משאיר אותה שם ומתנתק, בוהה באוויר. אני רואה שלאורי, בעלי, זה מתחיל כבר לא למצוא כן בעיניו. אז אני מעירה לדורון, השכן, והוא כאילו מתעורר... לא יודעת, מה זה אומר, אחר-כך, אנחנו יוצאים מהמשרד שלו והולכים להסתובב, כי הקפטריה היתה בתוך אוניברסיטה קטנה כזאת, ופתאום אני לבד באוניברסיטה הזאת, מסתובבת בין הכיתות ונהנת מהאווירה, נכנסת לאיזה כיתה, היו שמה סטודנטים צעירים ונחמדים ודיברו איתי, בסקרנות, ופתאום נוראה התגעגעתי ללימודים, נורא היה לי חשק לשבת שם וללמוד משהו... אבל כבר היה מאוחר, והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. כשאני יוצאת, אני רואה שיש הפגנות ברחוב, ושקשה לצאת משם. היו שוטרים ואמרו לכל האנשים ברחוב, לחזור לאיפה שבאנו. אני לא רוצה לוותר ומתחילה ללכת לכיוון לאיפה שרציתי ללכת, אבל במקביל לרחוב איפה שהיו ההפגנות. בדרך אני פוגשת ילד קטן ואנחנו הולכים ביחד באותו הכיוון וזה נורא שימח אותי. שימח אותי גם, מקודם עוד, כשיצאתי החוצה מהאוניברסיטה, כשראיתי שבעצם הייתי בירושלים, המקום שבשבילי מסמל רוחניות, והיה מאוד משמעותי תמיד בחיים שלי. זה הפתיעה אותי החשק ללמוד שהופיע בחלום, לא נראה לי שהיה מדובר רק בללמוד מהחיים, להפיק לקחים... אם הייתי הולכת ללמוד משהו היום, בטח לא הייתי הולכת ללמוד באוניברסיטה, כי אם אז לא הסתדרתי אז היום עוד יותר לא... מעניין מה הייתי יכולה ללמוד היום, בגיל 62 שהיה יכול להביא תועלת למישהו חוץ ממני?

עברה לי בראש לעשות קורס של ארומותרפיה של המדיטציה. הקורסים שם הם מאוד קצרים, רק שבועיים. אני חושבת שאורי אפילו היה שמח לשלוח אותי לשם. אני פעם למדתי ארומותרפיה, אולי לפני איזה 20 שנה. אני פשוט לא מוכנה להתמודדות עם כל האנשים שם. יש לי חרדה חברתית שלא נפתרה. ואין לי מושג איך אפשר לפתור אותה. אפילו ה- EMDR לא יודעת אם יוכל לפתור את זה. חוץ מזה, גם אני צריכה הרבה כסף לטיפולים יותר רציניים, כי אורי לא ירצה לעזור לי. בשביל זה אני צריכה לפתור את הבעיה של קבלת הפיצויים שלי, שעוד לא עשיתי שום דבר בשביל זה...

טוב, אז שירי, עוד בפעם תודה שאת מלווה אותי.

קלריס