הי לאמא המתוחה, האם אנחנו מכירים אותך בשם אחר? או שזו הפעם הראשונה שאת פונה אלינו? אני מבינה שאת בסערה גדולה היום, סערה שאת מכירה דומות לה מהעבר..נשמע שאת במאבק בין החיים למוות, לאו דווקא מוות ממשי, יותר רגשי. מפחדת ליפול ובו בזמן משהו בך נמשך למקום הזה. נסי לספר לנו יותר על הפחד והמשיכה וגם ספרי יותר על עצמך. לגבי שאלתך, מחסור בשעות שינה הוא בכלל לא בריא למצב שאת נמצאת בו. אני לא חושבת שהוא יצר את הסערה הנוכחית, אבל בהחלט מחסור בשינה יכול להעצים את הקושי. ובאמת לא סיפרת מה המתח העכשווי שאת נמצאת בו ואולי הוא בכלל הטריגר שהביא לכדור שלג ההולך וגדל של החרדות והדאון. מחכה לשמוע ממך, שירי

היי שירי ותודה על התגובה. לא, אתם לא מכירים אותי בשם אחר, פעם ראשונה שלי פה...

פשוט הייתי במתח נורא והייתי חייבת לפרוק.

ולגבי השם, האמת, שכשאני רואה אותו על המחשב הוא לא מתחבר אלי. אני?! אני בהפרעה?! לא לא לא, זה בטח מישהי אחרת.. נראה אולי אחליף אותו בשם אחר בהזדמנות.. אבל זה מה שהרגשתי באותו רגע שנרשמתי לאתר

בקצרה על עצמי.. אני מאד פרפקציוניסטית, לא חושבת על עצמי מספיק ונפלתי למצב רפואי לא פשוט שגרר אשפוז ובדיקות שבסופו לא נמצאו ממצאים ממשיים ולכן הפילו עלי את תיק הפסיכיאטר ואמרו לי שאני אנורקסית מה שלא היה נכון ובמשך הזמן הפך לקצת כן נכון מרב מחשבות על זה שאולי אני כן כך... בכל אופן אחרי כשנה התחלתי סוף סוף טיפול אצל מטפלת ואני מרגישה משום מה שהטיפול גורם לי להדרדר ללמטה וכוח נעלם מושך אותי כלפי מטה, אני לא יודעת להסביר למה אבל משהו בי רוצה להיות שם אבל מאד מפחד בגלל הסביבה והבושה שתהיה והמשפחה שתלויה בי.. קשה לי עם המאבק הפנימי שאני נמצאת בו מצד אחד להחזיק את עצמי לא ליפול ומצד שני המשיכה החזקה של כן ליפול זה מטריף ובנוסף לכך המתחים על לא יודעת מה.. פשוט קמה במתח וכמה שאני מנסה לחשוב ממה הוא לא כ"כ מצליחה.. ואתמול מרב מתח גם גרמתי לעצמי להקיא הכל כאב לי בבטן ולא רצה להשאר שם.. ואני "רציתי" להוציא ואחרי זה שנאתי את עצמי.

זהו ככה אני על קצה המזלג

מקווה היום ליום קצת יותר טוב...

אירית שלום, אהבתי את מה שכתבת אל אף שלא הבנתי כראוי אשמח אם תפרטי יותר, איזה קול וכו' ולגבי אני 3.5 שנים אחרי לידה למרות שהכל התחיל לפני כשנתיים... אז איך זה מתקשר אלי?

הי, קראתי כמה פעמים את מה שכתבת. אני יכולה רק להגיד מה אני מרגישה ממה שכתבת ואת צריכה לקחת את זה בערבון מוגבל, כי זה מבוסס על רושם ראשון והיכרות קצרה ביותר.. קודם כל, נראה לי שאת מבינה שעובר עליך משהו שהוא בתחום הנפשי. כנראה אוסף של דברים שאת שומרת בבטן הרבה זמן והתפרצו בהתחלה כמשהו רפואי ואחכ בהפרעות אכילה. אני שומעת מצד אחד את הכמיהה שלך להיות מטופלת, לשחרר שליטה ולתת לעצמך ליפול ושמישהו אחר יחזיק אותך ויטפל בך. ומצד שני, יש את המציאות ואת המשפחה ואת הדימוי שלך של מה יחשבו עליך. בשביל זה טוב שאת בטיפול. לא הבנתי כמה זמן את נפגשת עם הפסיכולוגית. אני מקווה שהטיפול יהווה בשבילך מקום שבו תוכלי לשחרר, ליפול, לתת למישהו אחר להחזיק אותך, ואז אולי פחות תרגישי את הצורך הזה במציאות היומיומית שלך. לפעמים דווקא ההחזקה הנפשית שהטיפול נותן, מאפשרת תעוזה לגעת במקומות יותר קשים ועמוקים ואולי זאת ההתדרדרות שאת מתארת. אבל זו לא באמת התדרדרות, זה מגע ראשוני ומבהיל עם מקומות שהיו מודחקים ולא נגישים כל השנים. האם משהו ממה שכתבתי מדבר אליך? אשמח לשמוע עוד, שירי

היי שירי... אכן נקלעתי למצבי אני מאמינה בעקבות מתחים נפשיים... אבל אני עדיין מקווה שכן יתנו לזה שם באגה הרפואית ולאו דווקא הפסיכיאטרית.. למרות שאני יודעת שהגוף והנפש חד הם יותר קל להתמודד עם משהו פיזי מול החברה שלנו ולהסביר בעזרתו את המצב הנפשי שהוא בעקבות הפיזי...

אני בטיפול משהו כמו חודשיים שלושה... אצל מטפלת שלא אני בחרתי אלא הלכתי דרך מרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות וקבלתי סטאג'רית נחמדה.. ויש פחד שאני מבזבזת את זמני שם או חלילה מתדרדרת... למרות שכמו שאת אמרת גם הפסיכולוגית אמרה לי שההתדרדרות היא לאו דווקא התדרדרות אלא הבהלה ,הפחד וההתמודדות עם הקשיים המודחקים.. אני מקווה מאד שזה כך.. כי אצלי בד"כ המגע עם הכאב הפיזי או הנפשי מוליד כאב יותר גדול, ז"א כשאני נפגשת עם רופאים הולכת לבדיקות אוטמטית אני מרגישה פחות טוב... אותו דבר יכול להיות קורה נפשית... אז אולי זו יכולה להיות סיבת ההתדרדרות.. לא יודעת עדיין מרגישה את הצורך בליפול.

אפילו הלכתי לי מהורהרת ברחוב והתקרבתי למעבר החציה ובשניה האחרונה עצרתי וגם המכונית שנסעה לא בדיוק בזהירות בלמה בחריקת צמיגים ועברתי את המעבר חציייה בתחושת החמצה כזאת, למה אנשים טהורים נפגעים ואנשים שרוצים בזה לא?!... לא משהו רציני רק שיקרה לי משהו.. ואז הייתי מזועזעת מעצם המחשבות שלי ומלמלתי לעצמי חס ושלום..את נורמלית?! (נו, כנראה שלא :))

וגם אני מפחדת שאני מפתחת סוג של תלות בפסיכולוגית. ז"א היא נותנת לי תשומת לב, מקשיבה לי וכו' וכו'... וזה עושה לי טוב בלב... שבא לי לאהוב אותה ואז אני נבהלת מהתחושות שאני חשה.. מה נסגר איתך היא הפסיכולוגית שלך.. כולה נתנה לך קצת צומי וכבר את נשבית?!

מה? כל אחד שנותן לך קצת אהבה קונה אותך? את זקוקה נואשות למנות אהבה שאת לא יודעת איך לנתב אותה.. וזה דבר שאני מפחדת לומר לפסיכולוגית.. אני מאמינה שהיא מרגישה את זה קצת לבד. ואנ יכל כך מתבישת בעצמי :(

הי לך, אני מעדיפה לא היכנס לדינמיקה שנוצרה עם הפסיכולוגית שלך, כי אני חושבת שאת צריכה לדבר איתה על מה שקורה. וגם אם את מרגישה כרגע לא בנוח לדבר על זה, אני חוששת שהתייחסות שלי אולי תמנע ממך בעתיד לפתוח את נושא התלות בפניה. אז אני משאירה את זה לך ולה לשוחח ביניכן כשתרגישי בנוח עם זה. איך את מבינה את "הרצון" שהיה לך שמכונית תפגע בך? האם עונש על משהו? האם רצון שיטפלו בך כשתהיה חבולה? תנסי לחשוב בינך לבין עצמך מה עומד מאחורי המחשבות האלה.. אני פותחת את השאלה שלך לגבי התלות בטיפול והצורך לקבל אהבה/תשומת לב/אכפתיות. האם אנשים נוספים שאלו את עצמם את השאלות האלו בטיפול? אולי תוכלו להתייחס ולעזור לאמא המתוחה עם התחושות האלה שמפחידות אותה...שירי

תודה שירי, אני באמת אשמח לשמוע מאנשים אחרים שעברו/עוברים טיפול לגבי התחושות שלהם.. אולי זה יעזור. לגבי הרכב, נראה לי שזה שוב עומד על אותו בסיס של הרצון ליפול ולהיות מטופלת ומוצפת ברחמים. רק שאני יודעת שאם זה יקרה לי אני אשנא את עצמי ולא אוכל לסבול את המצב... עצוב!

היי שירי, תודה על ההתעניינות שלך בי.. אני נמצאת בתקופה לא טובה, הרבה שיחות עם עצמי, תובנות ומתח המון מתח לגבי העבר העתיד וההווה.. יש רגעי נחת כמו שהצלחתי לעצור את שבוע ההקאות (למרות שלצערי הקאתי שוב בשישי.- למה? ככה אין לי הסבר.. חוץ מזה שהייתי במתח, רציתי להוציא מעצמי פחד ממה שיש לי וכו'..) אני כותבת לעצמי המון כדי לעזור לי לשחרר, חלק ממה שאני כותבת שולחת למטפלת ולמרות שאני כביכול לא רוצה שתגיב ואז ארגיש לא נח שגזלתי מזמנה, נורא רוצה שתגיב, שתראה התעניינות שתבין מה אני עוברת כי ממש אין לי סבלנות לחכות שבוע שלם אני על קוצים.. ממש וזה לפעמים בלתי נסבל... והיא מגיבה.. אבל עד שאני מקבלת את התגובה אני נמצאת במתח של ציפיה (כאילו שחסר לי ממה להיות במתח) בחג היה לי קשה התארחתי אצל חמותי... וזעקתי מבתוכו.. לא יכולתי לומר לה מה אני עוברת וכל כך רציתי.. וגופי דיבר בעד עצמו כמו אומר זה בסדר היא תדע/יודעת אם תרגישי/תדברי כך או אחרת נמאס לי לכאוב (פיזי) וכשלא כואב נמאס לי שאני במתח וכאילו מצפה לכאב.. אני יודעת שאני בתהליך.. אבל כרגע מרגישה שיש בי הרבה הרס עצמי, שנאה, אשמה ועוד.. וזה כואב, שורף ומציק עד כדי כך שלפעמים אני מחפשת איך להימלט מהכאב למשהו אחר... ממשי כמו לשרוט או לצבוט את עצמי בחזקה יודעת שזה לא טוב ובכל אופן... כאילו אני רוצה בזה מרגישה בתוכי את המלחמה התמידית הזו בין הטוב לרע וזה פשוט נורא מרגישה מותשת, חלשה פיזית ונפשית ושוב תודה על ההתעניינות וחג שמח באמת לכולם

הי לך, חשבת לכתוב כאן בלוג? אם הכתיבה מסייעת לך ועוזרת לך לפרוק את כל מה שאת מרגישה, אני חושבת שזה יהיה טוב בשבילך. אני משערת שפרקת את כל מה שהרגשת בסוף השבוע רק כאן ובעצם, אם לא הייתי פונה אליך, היית עדיין מחזיקה את הכל בפנים. אז אולי תחשבי על כתיבה יזומה. היתרון בבלוג בקהילה הוא שהרבה מאד אנשים שותפים לו ויכולים להגיב אליך. אני מבינה שאת זקוקה לתחזוקה יותר אינטנסיבית מזו שאת מקבלת בטיפול וזה יכול להיות מענה טוב. מה את אומרת? שירי

האמת שירי שאני חווה דברים שלפעמים קשה להוציא אותם החוצה לעולם סתם כך לשפוך בכתיבה זורמת ולכן קצת נמנעתי, אני מקווה כן לעשות כך ואולי זה יקל מעלי