בלוסיסטר ברוכה הבעה . חבל על כל יום  שעובר בדיכאון.. תפני דרך ק.ח. לפסיכיאטר לקבלת  טיפול מקצועי  שלדעתי

את זקוקה לטיפול משולב תרופות ושיחות ביחד על ידי בעל מקצוע . אם  תקחי את השני טיפולים ביחד ההכלה תיהיה

רק החרי חודש וחצי חודשיים. ואם החרי שישה חודשים או שנה שתרגישי טוב , אנא  ממך לא להחלית להפסיק טיפול

תרופתי על דעת עצמך.. זה עושים בהדרגה רבה וכל זה רק באורהות רופא פסיכיאטר מומחה. בהצלחה....

אחות יקרה

קודם כל ברוכה הבאה לפורום, זה המקום לשתף, להתייעץ ולהכיר חברים נוספים המתמודדים עם קשיים דומים. נשמע שלמרות הדיכאון את הצלחת להמשיך בשירות כמעט עד סופו, את מצליחה לעבוד, ליצור קשרים חברתיים ולחיות בזוגיות כך שלמרות הדיכאון והחרדה את מצליחה לתפקד ולנהל חיים מלאים. לפעמים לאחרים קשה לשמוע על דיכאון וחרדה דווקא ממקום של פגיעות, מתחושה של חוסר אונים שאינם יודעים כיצד לסייע, אם את מרגישה שלאחרים קשה להכיל את כל החוויות שאת עוברת את מוזמנת לשתף בקשיים ובחששות כאן, אני בטוח שתמצאי אוזן קשבת ומקום לתמיכה והכלה 

יש נפילות.. אבל בעידוד בן זוגי, משפחה וחברים אני בהחלט מצליחה לנהל שגרה כלשהי. אפילו לבשל, שזה אחד הדברים שהכי מורידים אותי.

גיליתי שלמוזיקה יש השפעה תרפיוטית יוצאת דופן.. ולא משנה מה אני עושה, כשיש ברקע מוזיקה, זה הרבה פחות נורא.

לא קיבלתי טיפול תרופתי ואני לא כל כך רוצה להיכנס למקום הזה. ראיתי איך התרופות האלה יכולות להשפיע.. והיו לי בעיות חשק מיני אז כל עוד אני מצליחה להתמודד ולחיות חיים נורמליים, אני מעדיפה לא לקחת תרופות. אני גם לא רוצה להיות תלויה בהן. אין לי שום רצון לקחת כדורים במשך כל יום עד לסוף ימי.

בכל אופן, תודה על התגובות, זה בהחלט מעודד..

יקירתי, זה שלדכאון יש יחסי ציבור לא טובים מספיק זה דבר ידוע, אבל תרשי לי לשאול אותך שאלה: האם על מנת להעביר כאב ראש עז לא תקחי כדור?

אני אובחנתי כחולה טרשת נפוצה לפני מספר שנים ולוקח טיפול יום יום ואמשיך לעשות זאת עד סוף ימי חיי.

לפני כשנה נכנסתי לדכאון מאוד עמוק ומייד פניתי לפסיכיאטר ולפסיכולוג וזאת על מנת להיות בריא ולחזור לתיפקוד מלא.

אני שמח מאוד לעדכן אותך שחזרתי ועוד איך!!!! אבל תמיד היה לנגד עיניי שיש לי בת זוג מדהימה ושני ילדים מקסימים שבשבילהם אני חייב להיות בריא וחזק וכן אם זה אומר שצריך לקחת כדורים, אז זה מה שעושים.

בעצמך אמרת שיש לך בן זוג מדהים, אז תעזרי לו לעזור לך. כדורים זה לא לכל החיים!!!!! עובדה שאני התחלתי אותם לפני שנה והיום אני חי על חצאי כדורים (יום כן יום לא). ותאמיני לי שחשק מיני אל מול דכאון וחוסר תפקוד ו/או תפקוד לקוי זהו דבר זניח ואת זה אני אומר לך כגבר ולא כאשה.

לכן יקירתי - קחי את עצמך בידיים כי את לא צריכה לסבול וגם אין לזה שום סיבה. יש פתרונות והם בנמצא.

תחשבי על זה שאת צעירה, יש לך בן זוג מקסים וכל החיים לפנייך.

בהצלחה

תודה על החיזוק. נחמד שאני יכולה לדבר ככה בפתיחות, בלי לסנן..

ולגבי שאלתך בנוגע לאם היה לי כאב ראש, לא הייתי לוקחת כדור : פעמיים בחיים שלי היו לי מתקפות מיגרנה (כי זה לא היה התקפים קטנים שיש מידיי פעם.. זה היה סוג של בליץ) וכן לקחתי כדורים.. אבל נורא נזהרתי מזה. אני לא לוקחת כדור אלא אם הכאב ממש חמור ומונע ממני תפקוד.

אני חושבת שההשקפה שלי דומה לגבי כדורים פסיכיאטריים. אם אני מתפקדת ומתמודדת, אני מעדיפה להימנע מזה. עברתי את הנורא מכל כבר. הייתה תקופה של שנה בתוך השירות הצבאי שעשיתי הכל ע"מ להחריב את הגוף שלי. אבל לשמחתי בדיעבד, הגוף שלי גייס כוחות פלא והתמודד עם הכל. (לשם ההסבר - הרעבה עצמית, פעילות גופנית מוגזמת, נטילת מנה כפולה מהמומלצת לשיכוך כאבים בכל יום ו.. גם חתכתי את עצמי.)

אני רוצה לראות בעצמי עכשיו בן אדם אחר. אני לא מי שהייתי לפני הצבא (למרות שהיו לי הרבה יותר חברים אז, התנדבתי והפעילות החברתית שלי הייתה יותר ענפה... אבל עדיין הייתי ילדה), אני גם לא מי שהייתי בצבא.. אני גם לא משוחררת טרייה והלומת קרב. אני אישה צעירה, על סף תחילת החיים, עם התמודדות קצת אחרת.

גם ברגעים הכי אפלים שלי במצבי  עכשיו, זה לא מגיע לאחוז מהתחושה המזופתת שהייתה לי תוך כדי התקופה הבאמת קשה. אז אני אוכלת נכון, משתדלת להפעיל שיקול דעת בכל בחירה.. ובעיקר שומרת על איזון.

ללא ספק אם האיזון ישבר, כמובן שאפנה לפסיכיאטר להתייעצות. אבל כרגע אני מרגישה יחסית מאוזנת.

חשוב לי לציין שבמשך כל התקופה הזו בצבא טופלתי אצל קב"ן (אחרי תחנונים לקצין העיר שיעורר את הקצינה שלי ויגיד לה שאם אני לא רואה קב"ן אני לא עולה על אוטובוס לבסיס.. הוא לא רצה להיות זה שמודיע להורים שלי אחרי שפניתי אליו לעזרה)

הפלא ופלא! רק הקב"ן הראשון שראיתי, עוד לפני שהמצב היה חמור ממש, התייחס אליי ברצינות. ולצערי, הוא היה קב"ן במילואים ולא הייתה לו כל סמכות.

הקב"נית השנייה אמרה לי "יש לך קשיי הסתגלות. את לא תתאבדי. יש לך חבר"

הקב"ן האחרון, היחידתי, שטופלתי אצלו עד השחרור, בהתחלה ניסה להפחיד אותי ב"אני אשלח אותך לפסיכיאטר והוא יתן לך כדורים", "אם ניסית להתאבד אני צריך לאשפז אותך.. את לא רוצה להיות מאושפזת 72 שעות במחלקה סגורה, נכון?"

וזה הסתיים ב"את לא בדיכאון. יש לך אישיות בעייתית. מי שבדיכאון לא יוצא מהמיטה ולא מתפקד בכלל" וכשהודעתי לו שאני משתחררת, גם בלי העזרה שלו, הוא אמר "שתדעי, זה לא יעבור עם השחרור. שחרור זה לא קסם". אז עקבי הוא לא היה.. אבל דבר אחד היה בטוח - לשחרר אותי הוא מעולם לא התכוון. למרות שזה ברור שזה היה הדבר הנכון לעשות.

משהו רקוב במערכת הזו. אני יודעת בוודאות שהוא דיבר עם המפקדים שלי. זו אחת הסיבות שהייתי כ"כ אובססיבית לשליטה. הדבר היחיד שיכולתי לשלוט עליו זה הגוף שלי ומה אני אוכלת. אז לא אכלתי. רציתי למות. ואם לא למות, אז לפחות לצאת מהבסיס המקולל הזה על אלונקה. פעם ביומיים כתבתי מכתב פרידה כי זה הרגיש לי כמו היום האחרון שלי על הכדור. אבל הגוף שלי משום מה החזיק מעמד הרבה מעבר למה שחשבתי שאפשרי. ואני חיה ( :

בסד

שלום לך!

חרדות ודיכאונות זה נפשי לי פסיולוגי ולכן כדי לצאת מזה יש להכניס למח דברים רוחניים שיוכלו לנטרל לך את המחשבות המיותרות. נתקלתי עם חורים נוטלי ריטלין בעזרת טפול רוחני יכלו לצאת גם מהסם המרדים הזה.

בברכה 

מוצרפי

מתוקה שימי לב מתרופות לדיכאון, זה מנתק מהמציאות , משכיח ממך אירועים, , משפטים וכו....משתלט לך על החיים. אין לי מושג ממה הדיכאון וחרדות שיש לך אך אני יודעת שרק את יכולה לעזור לעצמך ולבחור בין אור לצל, רק את יכולה לנהל לך את החיים. זוהי בחירה שלך! בהצלחה מתוקה תהיי חזקה אל תתני לשדים הרעים לנהל אותך

 ברוכה הבאה לאתר אחותי! קיבלת כאן הרבה תגובות סימן שאוהבים אותך ורוצים לנחם ... אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שכתבו לך חוץ מהרופא בצבא שאמר לך "יש לך אישיות בעייתית" אז יכול להיות שהוא צודק! גם לי היו הרבה בעיות בצבא אז לא היו משחררים כל כך בקלות אבל אחרי בליעת כדורים ופגישה עם הקבן קיבלתי איזה בסיס שרציתי וקרוב לבית! לאחר מכן המשכתי לתפקד בחיים נורמלים ... חבר ... עוד חבר חיים משותפים ... נישואים ... עבודות כאלו ואחרות המקרה נשכח! לאחר שילדתי את בני חזרו כל מיני תופעות שארוך מדי לתאר אותן כאן ... הרגשתי שמשהו לא תקין ולקחתי את עצמי למרפאה לבריאות הנפש ... שם באמת אובחנתי כ "הפרעת אישיות גבולית" כך שבאמת יש כזה דבר ואפשר לחיות איתו אבל בוא נאמר שזה לא תמיד קל!?! אם את רוצה להתכתב איתי את יכולה לבקש חברות  אהבתי את הציור!

שלום, אני שמח שהצטרפת ומקווה שתיהני פה. דיכאון וחרדה הם מצבים נפשיים לא נעימים, אני מקווה שיעברו לך.

אתם מכירים את זה שדברים קטנים מורידים אתכם? דברים שכביכול הם חסרי משמעות? לפעמים פשוט אין לי כח... תודה לכולם על החיזוקים

בלו סיסטר יקרה. נראה שנגעת בליבם של רבים שאימצו אותך כאן אל ליבם. הדבר הכי חזק שעולה לי כשאני קוראת את מה שכתבת אלו דווקא הכוחות שלך. נראה שאת מאוד מדויקת בידיעה מה עושה לך טוב ומה עושה לך רע. האם בתוך תוכך את יודעת מה יוציא אותך מהדיכאון? בנוגע לטיפול נפשי...לא כל טיפול צריך להתמקד בעבר . טיפולים רבים מתרכזים בחיזוק הכוחות הקיימים. אני מרגישה שאת כמו ספוג, שבולע לתוכו חוויות שליליות והן מתוות לך את הדרך ואת ההחלטות לגבי העתיד. אנשים רבים אינם מתחברים לפסיכולוג הראשון שאותו הם פגשו - זה נורמאלי, אנשים שונים מתחברים לאנשים שונים. זה לא צריך להשפיע על החלטתך בנוגע לטיפול. יש לי הרגשה שתוכלי להיתרם בצורה משמעותית ממישהו שיהיה רק שלך...ויתווה יחד אתך את הדרך החוצה מן הדיכאון הזה . שמתי לב שאינך מציינת אנשים בעולמך פרט לבן זוגך הניפלא. האם זה מקרי?

בלוסיסטר יקרה, נשמכעשיחד עם ולמרות הדיכאון ) ובעבר החרדה, את בחורה עם כוחות. העובדה שאת ממשיכה,עובדת, נמצאת בזוגיות-מצביעה ע"כ. אפשר לחיות עם הדיכאון כציר נלווה דומיננטי בחייך, ואפשר גם להעיז למצוא דרכים למזער את נוכחותו, בעזרת טיפולים מתאימים,הכוללים כפי שאמרו לך בתגובות קודמות: טיפול שיחתי ותרופות. התרופות מהדור החדש הינן ידידותיות מאד וניתן אף לקבלן מרופא משפחה או ייעוץ חד פעמי ע"י פסיכיאטר מהקופה אליה את שייכת. תבחרי בשליטה והחלמה-לעומת קורבנות והתכנסות פנימה ....

אין לי הרבה ברירות.. אני כרגע לא עובדת כי התפטרתי מהעבודה הקודמת שלי.. ובינתיים אני לא מוצאת עבודה שתספק אותי מאף בחינה.. התרגלתי לטוב מידיי ואני ממש מתחילה להתחרט על שעזבתי.. אבל עכשיו אין מה להתעסק בזה כי אני לא שם ולא אחזור לשם וגם ככה התייחסו אליי ממש מגעיל.

שוב, המזל הכי גדול שלי זה בן הזוג שלי. הוא מלאך אמיתי ובלעדיו כבר לא הייתי כאן. 

הוא נכנס לחיים שלי חודשיים אחרי שתי חוויות מאד קשות שעברתי. הראשונה, שהתגובות של מי שסיפרתי להם התחלקו לשתיים.. היה מי שקרא לי להגיש תלונה במשטרה.. והיה מי שאמר שאני חסרת אחריות ואפילו לא הבין שיש פה עוד צד.

עברתי תקיפה מינית משלושה גברים במקביל. הכל התחיל מזה שהתחלתי עם אחד מהם בפאב. הייתי צעירה ותמימה (ושיכורה) והם הציעו לי לבוא איתם לאולפן הקלטות שלהם לשמוע אותם מנגנים ואח"כ הם יקחו אותי הביתה.

אחרי שהגעתי אליהם הם השקו אותי ביין ונתנו לי לעשן סמים (הפעם הראשונה והאחרונה שנגעתי בזה..) איבדתי שליטה על הגוף שלי.. עם כל החומרים משבשי ההכרה שהיו בתוך הגוף הקטן שלי, הרגשתי כמו בובת סמרטוטים. אחד התחיל לנשק ולגעת בי.. דחפתי אותו.. הוא המשיך.. השני הצטרף.. צעקתי עליהם (לפחות לי זה נשמע כמו צעקה) שיפסיקו לגעת בי. השלישי הצטרף וביקשתי ממנו שיוריד אותם ממני (בגלל שהוא היה האחרון שהצטרף כנראה הייתה לי תחושה שהוא חושב קצת יותר בהגיון משני החיות האחרות).  הם הציעו לי לעשות איתם שלישיה. אמרתי להם שאין מצב. באיזשהו שלב אמרתי לאחרון שאני פשוט רוצה לישון. הוא לקח אותי על הידיים למיטה שלו, עזר לי להתפשט.. לפני שהלכנו לישון הוא נגע בי קצת אבל אמר שהוא לא ישכב איתי. הוקל עליי מאד והלכתי לישון.

בבוקר מסתבר שחיפשו אותי כי לא הגעתי הביתה וכאן נכנסו ההאשמות על חוסר האחריות שלי. שלא מתאים לי להיעלם ככה, לא להודיע שאני לא מגיעה לישון בבית.. וכולם מאד כעסו עליי.. עד היום כששומעים את החצי הברור של הסיפור זה נשמע כאילו זו אשמתי שהלכתי איתם והרי ברור שהם לא תמימים... אבל שוכחים שהייתי סה"כ בת 18, ילדה טובה שלא יוצאת כמעט, לא נוגעת בסמים, לא מתעסקת עם טיפוסים מפוקפקים..

וככל שהזמן עובר אני כועסת על עצמי יותר ויותר על המקרה הזה.. לא מבינה איך יכולתי להיות כל כך תמימה..

ומהצד השני יש את הבן זוג שלי, שמרגיע אותי.. ומסתכל על הסיטואציה מהצד המחבק ולא הביקורתי.. ומבין את החוויה הנוראית שעברתי.. ומבין מה כזה דבר יכול לעשות לנפש.

בדיעבד, זו אחת החוויות שצילקו אותי עוד לפני שהגיע הדיכאון... אבל למזלי המלאך שלי הגיע לא הרבה אחרי והציל אותי מנפילה לתהום... שניה לפני שהיה מאוחר מידיי. ואני מודה לו כל יום על שלא ויתר. כמה שקשה איתי ועם מצבי הרוח שלי.. ולפעמים אני לא אני ומגיבה באופן לא רציונלי.. הוא לא מוותר.. ומחבק אותי ובוכה איתי ועוטף אותי ומנשק, עד שהוא רואה את החיוך חוזר... והוא חוזר.

תודה לכולם על התמיכה וההקשבה.

שרה'לה, אני מעדיפה להתמודד ושיהיה לי קצת יותר קשה, אך לא להיעזר בכדורים. כדורים מטפלים בסימפטומים ולא בבעיה. נכון למצבי עכשיו אני לא מוכנה לקחת כדורים, בייחוד אחרי שראיתי קרובים אליי שמתפקדים אפילו פחות טוב תחת השפעתם של הכדורים האלה. החיים הם התמודדות........

ואלינור, תודה על התגובה. כמו שעניתי לשרה'לה, איני נוטלת anti-depressants ומעולם לא נטלתי. הכדורים היחידים שלקחתי הם לשיכוך כאבים פיזים, בעקבות כאבי פרקים שהיו לי במהלך השירות הצבאי. נטלתי בד"כ הרבה יותר מהכמות המומלצת, מהסיבות שציינתי בהודעה הקודמת.. נכון לעכשיו, לשמחתי, איני צריכה גמילה מאף סוג של תרופה וכדורים.. התרופות שלי הם קפה (כוס אחת ביום.. לא יותר :) ), שוקולד, אהבה ויצירה.... :)

בחוסיסטר יקרה. ממש כאב לי לקרוא מה שעברת. אינך אשמה בדבר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!. נראה שאנשים שוכחים שאת כאן הקרבן. לא עשית שום דבר שאינו בסדר!!!!!!!!!!!!!!!!!, ישנם אנשים שמתנהגים כמו חיות אדם ודבר כזה יכול לקרות לכל אשה. חשוב מאוד שתקבלי טיפול שיאפשר לך לשים את כל החוויה הזאת מאחורייך וינקה אותך מכל צל צילה של תחושת אשם. עצוב שאנשים מדברים שטויות ומוסיפים חטא על פשע. החבר המדהים שלך עושה חלק גדול מעבודת השיקום וההבראה ואני בטוחה שהוא אוהב אותך מאוד , מאידך, מגיעה לך גם עזרה מקצועית , האמיני לי שזה יכול לשנות את חייך. מה דעתך?