היי.אני גם הייתי במצבך.את המחלה גילו אצלי כשהייתי בת 22.אמא שלי גם לא רצתה אותי,בגלל שהייתי כל הזמן בבית.אני הייתי בדיכאון בגלל המחלה ובנוסף הייתי כולו בת 22.אחר כך גם שהייתי צריכה שלוש פעמים בשבוע להזריק לעצמי זריקות רביף.וממצבי נהייתי יותר בדיכאון.חשבתי גם על להיתאבד.לא הייתי מגיעה לפסיכולוג , כדי לשפוך 'בפנין את הסבל שהייתי בו.אמא שלי לא הייתה מקשיבה לי שאני עייפה,לא הייתה נותנת לי להיכנס למטבח.אני תמיד הייתי מפריעה לה.וכך זה היה כמה שנים.התחלתי להישתגע ,בגלל שאף אחד במישפחה לא היה מבין אותי.וכך הייתי אוכלת את עצמי יותר.חשבתי לעצמי ,שאני צריכה איכשהו לעוף מהבית.הכרתי בחור .חשבתי שאיתו יהיה לי טוב.התחתנתי איתו.גרנו ביחד רק חודש,פשוט אמא שלו לא אהבה אותי.חזרתו שוב למשפחתי.ושוב אותו סיפור.חשבתי אולי לחיות לבד,אבל גם לא הצלחתי בגלל שאחרי הגירושין המצב שלי החמיר עוד יותר.וגם עכשיו אני גרה עם ההורים.ואני משתדלת בבית להיות שקטה.ושלא ישמעו אותו.את האמת אני בחיי לפני המחלה תמיד שאפתי להיות עצמאית.ומה שהורג אותו עכשיו זה שבגלל המחלה המחורבנת הזו לא יוצא לי להיות עצמאית,אלא להיות תלויה

שלום זהבה יקרה:

אני מבינה שאת ואמך מתמודדות עם קשיים שקשורות לדכאון שלך? במה זה בא לידי ביטוי? מה את עושה במשך היום? האם את עובדת, לומדת? האם את מטופלת במקום כלשהו סביב הדכאון? ניסיתן לקבל יעוץ?