אני מאושפזת כחודש במרפאה פסיכיאטרית בשל הפרעות אכילה. כחלק מהליך האשפוז, אני מתראה עם פסיכולוגית מס' פעמים בשבוע לצורך מתן סיוע. התחלתי היום לפי המלצתה אבחון פסיכודיאגנוסטי בכדי למצוא מענה על מס' קשיים עימם אני מתמודדת. כפי שאמרתי, היום נערך המפגש הראשון. אני לוקה בחרדות רבות ונוטה לדאוג עד מאוד מכל דבר קטן פחות או יותר, לרוב גם ללא כל סיבה נראית לעין. האבחון הלך בסדר, היה אפילו נחמד, לא משהו מסובך מידיי, אבל בשלב מסויים.. בשלב מסויים הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת ונכנסתי לחרדה מטורפת כי בשלב מסויים הבנתי שבלי לשים לב התחלתי לדבר על עצמי ולספר דברים על עצמי דרך אחרים שלא קל לי להיזכר בהם ולדבר עליהם וככל שהתקדמנו בשלב הזה, זה הלך וגבר. לצורך העניין, אני אחת שממש קשה לה להיפתח ולספר על עצמה, לדבר על נקודות כאובות, במיוחד כשאני מרגישה שזה מגיע לשלב מסויים, לדברים שאני מעדיפה לשמור אצלי. כשיצאתי מהאבחון, הכאבים רק הלכו וגברו וממש התפתלתי מכאבים ובשלב מסויים הכל התפרץ החוצה וגם התחלתי לבכות.. אני לא יודעת מה קורה לי, למה זה הלחיץ אותי כל כך, זה אבחון פשוט שלא משחק על סנטימנטים רגשיים.. מייאש אותי גם שבגלל כל דבר קטן אני נכנסת לחרדה וללחץ בלי סיבה ממשית.. זה הגיוני שאבחון כזה עורר בי תגובה כזו? יש למישהו רעיון איך להתמודד עם כל הלחצים והחרדות הללו? :/