אני יודע שאני בדיכאון. למרות שזה לא אובכן מעולם. מכירים את הרשימה של הסימפטומים של דיכאון אצל הרופא משפחה על הקיר? לי יש 3/4 מהם כשמספיק שלוש לאבחון של המחלה. זה תמיד היה אצלי עוד בהיותי ילד אני חושב. ודאי רוב החיים הבוגרים. אני חיי את החיים כמשהו ששם שזורם. אין לי ממש תחושות שמחה. אני לא בטוח שאני יודע איך לשמוח. אני נהנה לפעמים מדברים אבל מה זה שמחה ממש אני לא יודע. אני מתעורר ליום ונותן לו לזרום מה יהיה יהיה. אני לא יוזם לצאת אם חברים כי אין לי ממש חשק. אם אשתי או הילדים רוצים לצאת אני יוצא אתם בשביל שלהם יהיה טוב. אני בכלל כל היום מנשא לרצות את כולם. בעבודה, במילואים, בבית אפילו אם ההורים והאחים. אני לא ממש עושה משהו בשבילי. גם שכן אני עושה משהו בשבילי אני לא מתמיד כי כעבור זמן מסוים סתם כבר לא מתחשק לי. זה לא שלא נהניתי סתם לא מתחשק לי. לדוגמה למדתי צילום לפני מס' חודשים בקורס של עשרה מפגשים צילמתי ואפילו נהניתי מזה קניתי לי מצלמה והכל ואז פשוט הפסקתי לא מתחשק לי להמשיך. למה? אין סיבה! פשוט אין לי חשק לצאת מהבית לצלם. אני חיי בקצב מסחרר. לוקח את הילדים למסגרות, את אשתי לעבודה, הולך לעבודה, אוסף את כולם, חוגים פעילויות וכו' מבשל א"ע אוכלים מקלחות כולם הולכים לישון ואני חוזר לעבודה להשלים שעות וחוזר חלילה. אני מתעצבן על המשפחה שלא באשמתם כי פשוט קשה לי, אין לי ממש חיי חברה (לא שאין לי חברים יש לי המון פשוט לא בא לי לצאת אייתם וכך תמיד היה) אני ממש לא עצלן פשות ללא חשק. לאחרונה בני אובחן בסינדרום מאד נדיר והאבחון לא חד משמעי ויכול להיות אפילו גרוע ממה שחושבים כעט והאבחון לוקח כבר חודשים של עוד בדיקה ועוד אחד ואין לי כח כבר לזה. תגידו מה יש לו ונעזור לו. מאז שכל זה התחיל אשתי מדוכאת ולוקחת את זה קשה ואני פשוט לא יודע אך להתמודד אם הכל. היו לי אפילו לפעמים מחשבות לא עלינו של מספיק ודי למה להמשיך אבל אני ממשיך לחיות בשביל המשפחה שלי כבר מזמן לא בשבילי. די נמאס לי כבר!!! האם אי פעם אדע איך זה לחיות גם בשבילי. האם אי פעם הצרות יפסקו ונוכל לשמוח קצת. אני כבר לא יודע.