ששלום לכולם ושנה טובה
החרדות ודיכאון התחילו כבר מ 1994.
את אשתי הכרתי ב 1989.
התאהבנו ועברנו לגור בארץ מולדתה בסקנדינביה ב 1991.
ב1993 במשך טיול במיזרח לאחר שאיפה אחת מ גוינט קיבלתי התקף פסיכוטי, ומאז הבעיות התחילו.
דיכאון , חרדות, בילבול, היו היום יום שלי.
ב 1996 קיבלתי לאחר איבחון של פסיכיאטר סרוקסט אשר פתר לי את כל הבעיות.
התרוממתי וחזרתי לעצמי.
ב1998 התחתנו ונולד הבן הבכור, ב2000 קנינו בית, ב2001 נולדה לנו הבת המקסימה, וחודש לאחר מכן אובחנה אשתי כ חולת סרטן ללא יכולת הבראה, והיא נפטרה לאחר תקופה קשה של מחלה תוך עשרה חודשים.
תוך כדי כך שאני מטפל בה וב ילדים הקטנים.
לקח לי חצי שנה עד שמצאתי עבודה חדשה והכל זרם בכלל לא רע למרות שלא היה לי קל, המשפחה שלי גרה בארץ, והיו לי הרבה חילוקי דעות עם המשפחה שלה.
קייץ של 2014 יצא הבן שלי לשנה של מגורים בבית ספר/ פנימייה, והיה בא לפעמים בסופי שבוע, הבת כבר בגיל של חברות ולא זקוקה לי כמו פעם, ואני החלפתי את המקום עבודה שלי למקום חדש, שממנו התאכזבתי מאוד.
באוקטובר שנה שעברה הרגשתי שה דיכאון משתלט עלי, הגעגועים לבן, הבת עסוקה, והעבודה ש אכזבה .
בדצמבר תקף אותי הדיכאון בצורה קשה. איבדתי את הכל, תיאבון , והייתי שבר כלי, גם את העבודה אבדתי ולא יכולתי לתפקד.
לאחר שיחה עם רופאת משפחה , החלטנו להחליף את ה סרוקסט ל וונלאפאקסין שלא עזר כלל. באפריל חזרתי לעבודה אבל עדין הדיכאון היה בא והולך , גם שיחות פסיכולוג לא עזרו, וכל פעם שהילדים היו מודיעים לי שהם הולכים לחברים ולא באים הביתה, ההיתי מקבל התפי זיעה ארוכים של שעה, זיעה שלא מפסיקה.
היום אני בקשר עם פסיכיאטר שהחליף לי את ה וונלאפאקסין ל סימבאלטה ו לאמוטראגין, מאחר והוא מזהה שהמצב רוח אצלי מושפע מדברים קטנים.
יש לציין שבקיץ ההינו בביקור בארץ ולמרות שהשהיתי עטוף במשפחה וחברים אוהבים, הדיכאון תקף שם, עם חוסר תיאבון ואיפות תמידית והסתגרות ושינה ארוכה.
הפסיכיאטר אמר שאני אמור להגיע למינון של 100 מג ב לאמוטראגין ו 120 בסימבאלטה . כרגע אני עומד על 50 ו 60 , התחלתי אתמול, ואני במצב נורא, אני בוכה יום יום , בעבודה אני בסטרס ומזיע בגלי הזעה לא מובנים, בוכה הרבה שמגיע הביתה והילדים לא בבית, יחסר תיאבון.
אני מרגיש נורא. אני מודאג מאוד והדבר היחיד שמחזיק אותי זה התקווה שהמינון יעלה אז זה אולי יעזור. אני מת ופחד שעוד מעט יגיע החורף אני שוב ישכב בספה חצי שנה כמו זומבי ויבכה כל היום.
אני מרגיש אומלל...