מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר אילן וולקוב
פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/
אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מרגיש אבוד

16/04/16 22:58
7 תגובות

מכירים את התחושה הזו שאתם לא מאמינים שאי פעם מישהו יצליח לעזור לכם? שאין עם מי לדבר ולשתף? שכל החברים/משפחה כבר מודעים לרוטינה הזו שהולכת לך בראש עם כל המחשבות והרגשות ולא נעים לכם כבר לדבר איתם? שכל העולם בערך מפנה אותך לפסיכולוג (מייאוש קל ממני יש לציין) ואתה כבר מיואש מכל הרעיון כי כבר ניסית את זה 5 או 6 פעמים? (אפילו הייתי אצל פסיכיאטר שנתן לי כדורים).
בכל מקרה שמי גיא ואני בן 21, כחצי שנה לאחר השחרור. עובד בתור נציג שירות ואיך לומר? "שורד" את החיים.
תמיד הדרך שלי הייתה כזו, לשרוד את החיים מיום ליום ולהרגיש איך מרגע לרגע אתה נובל מבפנים.
אני לא מרגיש שאני יכול לקדם את עצמי לעבר היעדים שלי, ובכלל אני מרגיש שאין לי יעדים.
ישנם ימים שאני שוכב במיטה בלילה וחושב: "מה פאקינג לא בסדר איתי?, למה אני לא מצליח לשנות את אורח החיים שלי? מה, נגזר עליי לסבול כל החיים ושנפשי תתייסר?" ואז הדמעות לא מאחרות להגיע.
מה גם, שכל ההתמודדות הזו מקשה עליי להכיר אנשים חדשים, ובטח שלא גברים פוטנציאליים לזוגיות, כי איכשהו אני תמיד נחשף עם כל הרגשות, הפחדים והתחושות של חוסר הביטחון, אך כולם נרתעים ואני לא מסוגל להחזיק קשרים ככה.
גם עם החברים הנוכחיים שלי אני רק נפגש במטרה לצאת, להינות ואני אפילו לא מעיז להזכיר את מה שעובר עליי כדי שלא אשאר לבד...
אני חי לי מיום ליום בתקווה שמשהו ישתנה.
יש לכם איזשהן עצות להתמודדות? תודה לעוזרים ושבת שלום.


תגובות

טל-מוזס
17/04/16 21:44

גיא היקר,
נשמע מדבריך שאתה מאוד מדוכדך וייתכן ואף מדוכא, בנוסף ייתכן ואתה סובל מחרדות, אבל מעבר להגדרות שהן פחות חשובות בשלב זה. אשמח אם תספר מעט על הטיפולים שעברת ומדוע הם נכשלו כל פעם? מאיזה גיל חשת שיש בעיה ?
האם יש מישהו בסביבה הקרובה שמבין או הבין אותך בעבר ? האם סביבתך יודעת שאתה נמצא בקשרים עם גברים או שמא זה משהו שאתה נאלץ להסתיר ?
זכור שכל תהליך מתחיל בשינוי קטן, אבל פעמים רבות דפוסי החשיבה שלנו לא מאפשרים לנו לעשות יותר מצעד אחד קטן כי מופיעות מחשבות שמטרידות את מנוחתנו שוב שוב.
האם שמעת או ניסית טיפול קוגניטיבי התנהגותי ? האם מבחינה כלכלית אתה יכול להרשות לעצמך טיפול ?

aishguy
17/04/16 21:52

היי טל, קודם כל תודה על התגובה. שנית, התחלתי להרגיש שיש בעיה פחות או יותר בחטיבה אבל זה לא היה ככ משמעותי. לאחר כן בתקופת התיכון זה התגבר לאחר פרידה שהייתה לי מהחבר הראשון. אגב, יצאתי מהארון כבר בגיל 16 ואני לא מסתיר את היותי כזה בשום אופן מאף אחד. הדברים האחרים שמפריעים לי זה מה שציינתי בפוסט. הפחד מהכישלון, אי ביצוע נסיונות שלי לעבר מטרות, וויתור מראש וכו'. והטיפולים נכשלו כי לא הרגשתי שזה עוזר. תמיד הלכו איתי סחור סחור מבלי באמת להיכנס לשורש הבעיה כמו שרציתי בכדי לנסות לפתור אותה. מה שכן, כל התנסות שלי לא ארכה יותר מידי זמן ויש שאומרים לי שהנסיונות כשלו או בגלל זה או בגלל שלא התחברתי למטפל (אני לא באמת יודע מה הסיבה האמיתית). בכל אופן אני מקווה שיש דרך אחרת. אני לא רוצה לחשוב שהמוצא האחרון שלי זה פסיכולוג, ובעיקר אם זה לא באמת יעבוד לא משנה כמה אנסה? מה אז? גורלי ייחרץ ואני אחשב כ"בלתי ניתן לטיפול"? אני ממש מפחד מזה...

טל-מוזס
18/04/16 14:13

גיא
נשמע שאתה באמת אובד עצות כי כביכול כל האפשרויות לא טובות. אין סיכוי לטפל בך כי פסיכולוגים הולכים סחור סחור והם לא יכולים לעזור. או לחלופין הם יודעים לעזור אבל לא מסוגלים לעזור לך כי אתה בלתי ניתן לטיפול.
אני מתקשה להאמין בשתי האמירות שכתבתי. מסכים שיש פסיכולוגים שהולכים סחור, סחור (למרות שאשמח לדעת בדיוק למה אתה מתכוון כי זו לאו דווקא אותה משמעות שאני חושב עליה). אבל ישנם פסיכולוגים שילכו איתך באש ובמים עד שתגיעו לעין הסערה, תתבוננו ותצליחו לשוב בחזרה. זה אינו תהליך פשוט, עשוי לקחת זמן אבל אפשרי.
בנוסף לא אשקר לך ואומר שיש אכן מטופלים שהתחושה היא שהם אינם ניתנים לטיפול אך פעמים רבות הם מתחילים טיפול בגישה אחרת או אצל מטפל אחר והשינוי מגיע.
פחד מכישלון הוא נושא שאפשר לעבוד עליו בטיפול בצורה ממוקדת ולאו דווקא ארוכת טווח, לרוב יש מתחתיו או מעליו עוד סכמות ואמונות שיש לגשת ולהתבונן בהן.
האם שקלת או פנית בעבר לטיפול קוגניטיבי התנהגותי ? האם אתה חושב שתהיה מסוגל להתחייב לעצמך שתתמיד בטיפול 3 חודשים, לתת ניסיון אמיתי ?

aishguy
18/04/16 20:36

אני לא יודע.. מה גם שהעובדה שאני צריך לשלם סכום בלתי יתואר לטובת טיפול מאוד חורה לי. עכשיו ברור לי שתפרסם את הטיפול הפסיכולוגי כי אתה עוסק בזה, אבל אני מרגיש נוח יותר לדבר עם מישהו שבאמת רוצה להקשיב לי שאני חשוב לו ושלא יקבל כסף על כך כי יש בזה מן ה"זלזול" ואין באמת חיבור אמיתי.
יש דרכים אחרות?

נוני--יה
20/04/16 8:01

שלום לך, נדמה לי שאני שומעת בדבריך את הצורך האנושי כל כך של רובנו, שידברו איתנו ויקשיבו לנו, כי אנו חשובים למקשיב ולא כי שילמנו לא..
התחושה שלך שיש בזה מן "הזלזול" , היא מחשבה ששמעתי מאנשים נוספים, אך זו מחשבה בלבד או יותר נכון, סוג של אמונה.
אתה היחיד היכול לשנות את התפיסה הזו שלך. אתה גם יכול לבחור להמשיך לחשוב כך כמובן. אך התוצאה היא שאתה במו ידיך, אולי, סוגר בפני עצמך אפשרות להיעזר.
אני לא פסיכולוגית, אך עוסקת בטיפול הוליסטי , ואף מתמודדת עם חרדות ובעבר דכאון. נעזרתי רבות , גם בשיחות טיפוליות וגם בהרבה שיטות של גוף נפש.

זו אכן התמודדות ארוכה, אולי לשנים ואני הרבה יותר מבוגרת ממך.
עדיין ההחלטה היא בידינו , האם נרצה לעזור לעצמנו? האם אנו מבקשים ומחפשים עזרה?
מאחלת לך בכל לבי, שתמצא את האדם הנכון עבורך  . דווקא עכשיו עם האביב שנותן לנו הזדמנות להתחדש.
הייה בטוב. נעמי

שלום לך יקר. קראתי את חילופי הדברים והיה חשוב לי להאיר לך את העובדה שאתה שם חברות וטיפול פסיכולוגי באותה הקופסה. כפסיכולוגית אני חייבת לאמר לך שאני מוכנה להפוך הרים בשביל המטופלים שלי. הם חשובים לי ביותר ומעסיקים את הרגש שלי והשכל שלי ואני תמיד שואלת את עצמי אם עשיתי את הטוב ביותר עבורם ואם התשובה איננה חיובית אזי אחפש שוב ושוב דרכים לסייע. מאידך, אינני חברה במובן המקובל - תפקידו של הפסיכולוג הוא לסייע לאדם לעשות שינוי מחשבתי ורגשי על מנת שיוכל להיטיב את חייו. פסיכולוגים מוכשרים לתפקיד לאורך ( כמעט) עשור ולמעשה לעולם אינם מפסיקים ללמוד. כשאתה מגיע לפסיכולוג המטרה שלך שהוא ידע להוליך אותך בדרך הנכונה. כשאתה מספר לחבר על המצוקה שלך אתה מחפש תמיכה ואולי השתתפות..... מה דעתך?

aishguy
24/04/16 2:06

האמת.. שאני לא יודע מה לעשות