משהו שכתבתי לפני שנתיים (עם שינויים קלים)

------

היום אני בן שלושים וארבע ועברו כבר עשרים ואחת שנים מאז שהקשר שלי עם משפחתי המורחבת החל להתנתק. זה התחיל לאט כזה. בהתחלה עוד הייתי נפגש פה ושם עם אבא שלי פגישות שארכו לא יותר משעה שאחריה הוא היה קם והולך. מידי פעם עוד הייתי משוחח עם סבא וסבתא.

כן, הקשר החל להתנתק לפני עשרים ואחת שנים ולקח לו בערך שנה להתנתק לגמרי. אם תשאלו אותי היום מדוע אין לי קשר עם משפחתי, אענה שאין לי טיפת מושג. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שלאחר הגירושים של ההורים הייתי מתקשר לאבא, שהיה אז בשליחות בחו״ל, כשהוא לא היה בבית. ידעתי שאשתו היא זו שתענה לטלפון, והתקשרתי במטרה לקלל אותה ואת כל משפחתה על שלקחה את אבא שלי. כן, בהתחלה חשבתי שבגלל זה הקשר נותק. חשבתי שהם כל כך כעסו שהעדיפו לנתק קשרים. אחרי זה חשבתי שאולי זה בגלל שיצאתי מהארון ההומוסקסואלי והרי המשפחה של אבא היא משפחה ייקית כזו שתמיד היה חשוב להם מה אחרים יגידו ומה אחרים יחשבו…

תמיד הייתי קצת יוצאת דופן, והם בחרו שלא להתמודד

אחר כך כבר הבנתי מדוע הם לא בקשר איתי, לפחות אני חושבת שהבנתי - המשפחה אף פעם לא ממש ידעה איך להתמודד איתי. תמיד הייתי כזה, קצת… נו… יוצא דופן. בגיל צעיר מאוד אבחנו אצלי דיסלקציה שאבא אף פעם לא ידע איך להתמודד איתה. אחר כך, גם בגיל מאוד צעיר, עברתי אבחונים על גבי אבחונים ואז גילו שאני גם מחונן עם רמת משכל מאוד גבוהה לעומת ילדים אחרים בגילי. גם מחונן וגם דיסלקטי, תהרגו את אבא ישר וזהו... הוא התחרפן, השקיע את כל כולו בעבודה ונתן לאימא להתמודד עם הכל.

בתור ילד הייתי בלא מעט חוגים אבל אבא לא ליווה אותי לעולם. לדוגמה - הייתי, במשך שנתיים, בתאטרון הקהילתי והעלנו שתי הצגות (אחת לשנה) ובכל פרמיירה אבא היה שולח את סבא וסבתא שיראו את ההצגות ויספרו לו חוויות.

סבא וסבתא היו מגיעים לפרמיירה עם מצלמת סטילס ובכל מהלך ההצגה היו מצלמים תמונות, ולאחר מכן אבא היה יושב בבית ומנסה להבין, מהתמונות, מה קרה על הבמה. אחי לעומת זאת היה המועדף על אבא. אחי היה במשך מספר שנים בחוג קראטה ואבא היה דואג לתת כל פעם חסויות ענק בשם העבודה שלו כדי לקדם את הקראטה בעיר בה גדלנו. לאחר הגירושים הקשר איתי נותק, אבל עם אחי הוא נשאר כפי שהיה.

אני אחזור קצת אחורה, לתקופת הגירושים של ההורים, נעלמה לי הדמות האבהית במכה חדה מאוד. זה כאב לי כל כך שחיפשתי מישהו שישלים לי את הדמות האבהית שנעלמה לי כך פתאום.

היה לי קשה להודות: אני נפגע אונס

הייתי אז ילד ולא ידעתי כיצד לחפש. בדרכים לא דרכים הכרתי בחור שהיה אז בן עשרים ושש והתפתחה בינינו חברות שכל עיקרה שיחות ארוכות בטלפון. מידי יום היינו משוחחים בטלפון על כל מיני נושאים ויום אחד הוא הציע לי לבוא לבקר ואני, למחרת, במקום להיות ילד טוב וללכת לבית הספר, תפסתי אוטובוס ונסעתי לפגוש אותו. הוא, שניצל את זה שהיינו לבד אנס אותי. לקח לי המון זמן לספר על זה לאימא או לכל אחד אחר אבל בסופו של דבר, אימא גילתה על זה לבד ונסענו להגיש תלונה נגד הבחור. המשטרה כמובן תפסה את הבחור, הוא נחקר והודה בכל המיוחס לו ולאחר מספר חודשים קיבלנו הביתה מכתב המודיע כי התיק נסגר מחוסר הוכחות!

כחצי שנה לאחר מכן, שכן שלי, שהייתי השמרטף של הילדים שלו, טען שביצעתי מעשה מגונה בילדו בן השש. כאן כבר המשטרה התנהלה אחרת לגמרי והעבירו את התיק לבית המשפט. נשפטתי במשך שש שנים תמימות ובמהלכן הכחשתי כל הזמן מכל וכל את המיוחס לי, אבל בסופו של המשפט מצאתי את עצמי נאשמת.

אבא לא היה שם מעולם, לא התעניין מה קורה איתי. מתי הוא היה מתערב, כאשר היו עוצרים אותי, היה מתערב כדי לשחרר אותי מהמעצר. אחרי הכל, מאוד חשוב מה יגידו ועוד יותר חשוב שאף אחד לא ידע שאני הייתי במעצר. אני זוכר שבמהלך המשפט הייתה תקופה אחת שבה אבא היה חסר לי מאוד ויום אחד כשהייתי לבד בבית, הרמתי טלפון לאבא ואמרתי לו שאני ממש זקוק לו ושאני מבקש שיעזוב הכל ויבוא אלי קצת.

אחרי ארבע שעות בערך הוא התקשר ואמר שהוא מחכה לי בחניה ליד הבית שלנו וביקש שאביא איתי את התיק המשפטי. ירדתי אליו ביחד עם הקלסר שהכיל את כל החומר על המשפט המתנהל נגדי. אבא ישב ברכב במשך כשעה ורק עיין בתיק. לאחר שעה סגר את התיק, אמר תודה רבה ונסע חזרה. זו הייתה הפעם היחידה שאבא הראה איזו התעניינות במשפט שלי.

במרוצת השנים עברתי שלוש ניסיונות התאבדות. הפעם הראשונה הייתה בגיל ארבע עשרה, גרנו בקומה שש ללא סורגים, ואימא מצאה אותי עם רגל וחצי מחוץ לחלון. כל הסיפור הזה של המשפט שבר אותי לגמרי, מה גם שבגללו איני מצליח עד עכשיו למצוא עבודה מכובדת. הדבר הכניס אותי לדיכאון מאוד גדול שלא נגמר.

לפני כשלוש שנים שמעתי, די במקרה, שיר שנקרא JUST DANCE. השיר כל כך משך אותי עד שהתחלתי להתעניין מי הזמרת ששרה אותו, וכך הכרתי את ליידי גאגא. התחלתי לקרוא עליה ולשמוע יותר ויותר את השירים שלה, ובזכותה התחלתי לצאת מהדיכאון שהייתי שרויה בו במשך תקופה ארוכה כל כך. לתהליך היציאה שלי מהדיכאון יש שני שותפים עיקריים – ליידי גאגא ובן זוגי היקר. בזכות שניהם יצאתי כמעט לגמרי מהדיכאון שלי.

אני מודה, עד היום עוד יש לי נפילות לדיכאון, אבל בן זוגי וגאגא עושים את העבודה הנפלאה שלהם ולא עובר יום מבלי שאני מודה לשניהם על כך מעומק ליבי.

אחי הזמין אותי לחתונה שלו - והתחרט

אחי התחתן לפני כחצי שנה. בהתחלה הוא הרים אלי טלפון והזמין אותי לחתונה אך ככל שהזמן עבר והחתונה התקרבה הוא התחרט על ההזמנה ולבסוף אף ביטל אותה, והדגיש בפני כי אסור לי להתקרב לחתונה. מיותר לציין שהייתי פגוע מאוד אבל לא הלכתי. אני לא מגיע למקום שאני לא רצוי בו.

ביום ראשון האחרון אשתו של אחי, גיסתי, ילדה ואני הפכתי דוד לאחיינית שאני לא אכיר לעולם.

למחרת התקשרתי לאחי על מנת לאחל לו מזל טוב. אחרי הכל, לא בכל יום הוא הופך לאבא, אך ברגע שהבין שאני על הקו, הוא ישר ניתק את השיחה. כן, כואב לי שזה המצב אבל מה לעשות?

בלידה אומנם קיבלתי את המשפחה הביולוגית שלי אבל מי אמר שמשפחה לא בוחרים? משפחה אפשר לבחור ועוד איך.

כבר ארבע שנים שיש לי משפחה משלי. ארבע שנים אני חי עם בן זוגי והוא המשפחה שלי. אני מקווה שיום אחד המשפחה שלנו תתרחב, ואני גם יודע שאת הילד שלנו נחנך לאהבה, לאכפתיות, לסובלנות ולקבלת השונה, לא כמו שחינכו אותי.

בכל לילה אני הולך לישון וקם בכל בוקר מתוך ידיעה שהנה, יש לי בן זוג אוהב ואהוב, יש לי את ליידי גאגא ויש לי את החברים שלי, ואני שוב יכול לחייך, ואילו המשפחה הביולוגית שלי, זו שבחרה לנתק איתי כל קשר - ההפסד כולו שלהם!