מנהלי קהילה
התמודדות עם הפרעת החרדה של בני
רקע :
אני אם לבן 21 שמזה 5 שנים סובל מדיכאון קליני. לפני כשנתיים וחצי, במהלך שירותו הצבאי, התמוטט נפשית, אושפז ואובחן כסובל מהפרעת חרדה קשה, על רקע של Complex PTSD.
הוא שוחרר מהצבא לאחר 7 חודשי שירות.
הוא מטופל בקביעות, תרופתית (לוסטרל + אביליפיי) וכן פגישות שבועיות עם הפסיכולוג ופסיכיאטר אחת לחודש/חודשיים.
מזה כשנתיים, מאז השחרור, הוא ספון בבית ולמעשה כמעט ואינו מתפקד בצורה "נורמטיבית". קרי, לא עובד, לומד או עושה משהו שצריך לקום בשבילו בבוקר.
וזה לא שהוא לא ניסה לעבוד או ללמוד, אלא שכל נסיון כזה הסתיים ברגרסיה נפשית ותפקודית ומפח נפש אדיר, לו (במיוחד) וגם לנו.
יש תקופות טובות יותר, בהן הוא יוצא יותר מהבית, ויוצר אינטראקציה גבוהה יותר עם חברים, אולם רוב הזמן הוא בבית, במרחב הבטוח, כמו שהוא קורא לו.
לצערי כל הנסיונות שלי לדרבן אותו לכדי עשיה נכשלו. הפסיכולוגית שלו אומרת לי להרפות, משום שהמפתח לכל הוא אצלו, ואצלו בלבד ובקצב שלו.
אבל עברו מעל שנתיים ושום דבר לא השתנה (חוץ מהעובדה שהתרופות שהחל לקחת לפני שנה גרמו לתיאבון מוגבר ובולמוסי אכילה, שהביאו לעליה של מעל 15 ק"ג במשקל...), ולמרות שאני משתדלת לשדר "עסקים כרגיל" אני מתחילה לאבד תקווה שהדברים יסתדרו, ויש ימים שהכל נראה קודר.
יכול להיות שהבן יקיר לי, הכל כך חכם ומוכשר ואינטיליגנט וטוב, יישקע לתוך זה? לא ייצא מזה?
יש ימים שיש בי כעס עליו, על החידלון, על העובדה שאולי הוא "מוותר לעצמו ולא מתאמץ מספיק...", למרות שבהיגיון ברור לי שאין לי סיבה לכעוס, שהוא סובל יותר ממני, ש.....
אני מרגישה שזה שואב אותי. מרגישה כמו סייסמוגרף של מצב הרוח שלו, של מה שעובר עליו.
תובנה? עצה? מישהו?
גרגוריו
יקרה,קודם כל הרשי לי לשלוח חיבוק חם ואוהב. את אם תומכת ודואגת ואת רוצה בטובת בנך. זה לא דבר ברור מאליו. בתור בחור בן 23 שסובל מדיכאון וחרדה, אני לא יודע אם השימוש במילים "לצאת מזה" או "לשקוע לזה" נכונות. אני רואה את זה כתקופת חולשה שתעבור. גם אני מקבל טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים ונוטל אביליפיי שמרגיע אותי מהחרדה, אבל מאמין יותר ב"לסה פר", זאת אומרת,שהתקופה הזו תחלוף מעצמה.
aya2
תודה על הפידבק והחיבוק. שולחת בחזרה ומקווה שזה אכן יחלוף.
dina campel
את לא מבינה כמה כיף לקרא את ההודעה שלך. למה? כי ההורים שלי מתכחשים למצב ומתעלמים ממנו ולכן זה מרגש אותי לראות שיש למישהו אמא שאכפת לה.
המלצות? אני יותר חרדתית והדיכאונות שלי הן בטח לא ברמה של הבן שלך אבל אני ממליצה לך לכת לדבר איתו. לא על הדיכאון, סתם לספר לו על היום שלך או משהו כזה, לספר דילמות שהיו ולשאול מה הוא חושב שצריך לעשות ככה שתוכלי גם לדבר איתו ולגרום לו לחשוב וגם לזהות תוך כדי שיחה דברים שמעניינים אותו (למשל אם הוא משווה את הדברים שאמרת למשהו אחר אז לחשוב מה השווה דווקא לזה)
יש את הדברים הרגילים של לתת יותר אחריות (לבקש ממנו להיות אחראי על משהו בבית, ניקיון, הכנת אכל או אם המצב ממש קשה אז אפילו רק לזרוק את הזבל) ולחזור ולהגיד לו שהוא חשוב לך ושאת אוהבת אותו (כל משפחה "אומרת" את זה בדרך שלה.)
בהצלחה.
aya2
תודה יקרה, ראשית שולחת לך חיבוק ענק ומאחלת שתמצאי את שביל הזהב שלך. ובתשובה לעצות הטובות שנתת, אכן יש לו מטלות בבית, ולדבר אנחנו מדברים המון, אבל ממש המון, על אלף ואחד דברים שמעניינים אותו ואותי. חולקים בנינו אהבה למוזיקה וספרים וסרטים, כמו גם דיבורים "ברומו של עולם" ושיתוף בחוויות היום יום... ואכן יש בנינו קשר נפלא ואוהב. בורכנו.
גילה פז
אמא יקרה, ראשית, אני שמחה שכתבת פה ונראה שהמילים מדייקות את הכאב שלך, והקושי שאת עוברת. זה אכן לא פשוט לראות את בנך יקירך, הבחור הכל מוכשר, נותן לימים לעבור ולך אין כל אפשרות לעזור לו. למרבה הצער, כמו רוב ההפרעות, לדיכאון אורח חיים משלו ורק השילוב בין יכולת לרצון של בנך, יכול לעזור לו להתגבר. גם הכעס שאת מבטאת פה, הוא מובן ואני מניחה שהכעס עוד מאגד בליל של רגשות. חשוב למצות את כל הטיפולים הנוגעים לדיכאון, בהתייעצות עם הפסיכולוגית והפסיכיאטר. ומאידך , להמשיך לתמוך בו וכמו שהציעה הכותבת לעיל, לתת לו מטלות בבית, לשתף אותו , לנסות למצוא תחומי עניין משותפים, משום שזה מה שהוא זקוק כרגע. כל לחץ, במידה ויהיה, לא יועיל לו משום שזה יגביר את תחושת חוסר האונים. האם פנית לעזרה בעצמך? יש קבוצות תמיכה להורים, בהם החלק החשוב הוא השיתוף, הוינטלציה של הרגשות שאת עוברת, ואולי גם לראות דרכי התמודדות של הורים אחרים. איך היחסים בינכם היום, האם יש עוד אחים בבית ואיך הקשרים בינהם?
aya2
ראשית תודה. הוא בטיפול מזה 5 שנים, ובעצת הפסיכולוגית והפסיכיאטרית למדתי, למרות הקושי, לקחת צעד אחורה ולתת לו "לעשות את העבודה", ואכן ניכרת מגמה איטית של שיפור. מחזיקה לו אצבעות. כמו שכתבתי בתשובה לעיל, יש לנו יחסים מצוינים. יש לו אחות בת 24, הקשר שלהם טוב ויש ביניהם הערצה הדדית. בתחילה היה לה קשה מאוד לקבל ולהפנים ואת המצב שלו, אולם ניהלנו שיחות רבות בנושא , שהקלו עליה את ההתמודדות. אני עצמי במצב די רעוע, ואשמח לקבל פרטי קבוצת תמיכה להורים.
אורית זאבי יוגב
אמא יקרה. אני מבינה את המצוקה שלך. אני מניחה שאת עצמך אדם שיודע להציב מטרות ולהשיג אותן. האם כך? לכן כל כך קשה לשאת מצב שבו העשייה הטובה ביותר היא... לא לעשות. ראשית, אני רוצה לעודד אותך שראיתי רבים במצב הזה שעם טיפול ותמיכה לאורך שנים חזרו לתפקוד מלא ומוצלח. שנית, למרות הנאמר לעיל יש לך השפעה על מה שקורה לבנך: ככל שתקבלי אותו ולאוהבי אותו כך הוא ירגיש יותר ביטחון ומצע חזק יותר להתחיל לצמוח ממנו. לשם כך מחזקת את העצות שניתנו לך להיות ״מוחזקת״ בקבוצת תמיכה להורים לילדים עם קשיים נפשיים ובהדרכה של פסיכולוגית.
איתך
בחור אחד
באמת מעוררת השתאות והערצה, על הגישה ועל הדרך. כמה אימהות אדירה יש בך, כמה כוחות. זה באמת מעורר גאווה אדירה בלב להבין שיש אמהות כאלה. אמא שלי גם כזו, אך היא כשלה בסוגיית הנטייה המינית וכך צעדתי את כל הדרך - לבדי.........
עצוב.
אבל אולי באמת המרפא הוא דווקא לא לעשות, לשחרר. וזה ייקח זמן. גיל 23 הוא צעיר מידי כדי לקבוע שזה מצב שיתקבע לאורך זמן. הייתי נעזר בכמה שיותר חוות דעת וגם נעזר עבור עצמי.
שולח חיבוק חם ואוהב.