שלי יקרה. את ממש לא היחידה שסובלת מחרדה. רבים וטובים חיים עם הקשי הזה והחדשות הטובות הן שניתן לטפל בחרדה וגם ישנה אפשרות לריפוי מלא ממנה. את מתארת ילדות לא פשוטה, כרוכה בהרבה כאב וסבל. כמי שכתבה ספר על ילדים ונוער שסובלים השמנה ״ רדו ממני״ סבלך מאוד מוכר לי. ספרי מה קרה לך אחרי שסיימת את בית הספר?, האם היום את מקבלת את עצמך? התחושה שלי היא שאת מרבה להלקות את עצמך וזאת למרות שנראה שאת מתמודדת היטב וגם מתקדמת בצורה מרשימה ( עבודה, יציאה מהבית, חברים) מה דעתך?
נשמע שאת בחורה שיש בה יכולת לעורר הרבה אהבה ואמפתיה...

היי שלי, אומנם אני סבלתי יותר מדכאון מאשר חרדה אבל יצא לי גם לחוו לחרדה ואנ ייודע כמה זה איום ומגביל.אני יכול להבטיח לך דוד התשובה לא נמצאת אצל שום פסיכיאטר וגם הסיביטי הזה כניראה בזבוז זמן וכסף. אני כותב לך פה את האמת ומצטער  שזה נשמע ככה אבל אנשים חייבים להתעורר - החרדות שלך הם ככל הניראה תוצאה מהתחברות לנשמה שלך (שאני מבטיח לך במיליון אחוז שקיימת בך,תסמכי עליי פה )
את לא רק גוף,את בעצם בריה רוחנית. מבטיח לך שהפתרון והכי טוב (וכן אני יודע שנשמע מוזר ובלה בלה - אנחנו רוצים להבריא או לחשוב מה אנשים חושבים??)
פשוט לקלוט שיש הוויה שאת יכולה לדבר איתה ומגיבה וקוראים לה ״אלוקים״, והוא יכו ל לתת לך את מלוא הבטחון והשמחה והאור שאת זקוקה לו(בזמן שהפסיכיאטר חושב שאת משוגעת וכותב לך איזה כדור כימי שיהרוס לך תשמחת חיים ושיש מצב שהוא בעצמו לוקח). אף אחת לא אומר לך להיות דתית או משהו פשוט תפני להוויה הזאת ,דברי איתו תבקשי מימנו בטחון ושיסביר את הפחדים וייתן לך סימנים למה זה קורה לך-אין דבירם סתם בעולם הזה,הכל שיעורים של הנשמה. מבטיח לך שאם יום יום תדברי איתו אפילו 10 דקות בשפה שלך תתחיל לראות סימנים בעולם החיצוני שיגיב אלייך והתשובות יגיעו עד אלייך ואיתם הרפואה. זה או שתבזבזו כמוני שנים ועשרות אלפי שקלים על תרופות וורפואים ופיקור סיני וצמחים וסדנאות ומטפלים ושטויות עד שתגיעי לפתרון הנ״ל. זה אמיתי לגמרי אם רק תאמינו....הכל מניסיון כואב חברים..

למה את חושבת שזה חוזר אם הפרקטיקה כל כך מדוייקת? יכול לגלות לך שיש כח שמחזיר את זה כניראה ויחזיר את זה עד שתגלי מה שזה בא לגלות בך את הכוחות שיש בך ואת הנשמה שיש בך. מאחל לך רפואה שלימה מכל הלב.. 

שלי יקרה. בעניין הגיוס: ניתן תמיד להתנדב ואם כבר אינך בגיל את יכולה עדיין להחליט איפה את יכולה לתרום ולהתנדב. זו גם דרך נהדרת לא רק להרגיש טוב עם עצמך אלא גם לצאת מהבית, לפגוש אחרים וגם לעזור על הדרך. מה דעתך?,
ספרי יותר על עצמך.... מה את חולמת לעשות?, מה את רוצה שיהיה לך בחיים?, נשמע כאילו את חייך מעסיקים דברים חיצוניים ( כמו משקל) שגורמים כל הזמן להתמודדות מתסכלת ולא מהנה. מה דעתך?

היי שלי. אני מאוד מזדהה עם ענין החרדות והחוסר שביעות רצון מהמצב החברתי, מהמראה החיצוני ובכלל. מה שאגיד הוא קצת פשטני יחסית לדברים שבאמת מפריעים לך מילדות וכזה- אבל נראה לי שאני יכולה להצביע על משהו.
יש אנשים שנולדים לעולם הזה, ואני ביניהן, עם מחשבה שהכל מגיע להם. קשה להם להסתגל למסקנה שאולי פספנו משהו בחיים. כאילו נולדת להיות יפה, עשיר, חכם, מקובל, מושלם. והציפיות לעומת המציאות- הפער הזה- זה משהו שאתה קם איתו כל יום ולא מאמין. לא נסעתי לטיול- לא התגייסתי. התחושה שאתה יוצא דופן מחלחלת עמוק לתוך הנשמה ומרקיבה את כל מה שיש בפנים. כאילו- אין חיים, אין הנאה, יש רק מה שצריך היה להיות. ואז יש לחץ פנימי- מן דרייב כזה מטורף, שדוחף אותך- דוחף אותך לצאת מהבית, דוחף אותך לעשות דיאטה, ללמוד למבחן, לצאת לעבודה. וזה טוב. רק מה? שכל עוד אין אהבה עצמית וחמלה, הבנה מהם המגבלות שלך, הלחץ והדחף משתלט על הכל ואוכל אותך. בגלל שאין איזון בסיסי של ציפיות לעומת מציאות, בגלל שאין קבלה עצמית, אתה הופך קורבן של הדחפים שלך, ואז מתחילים ההתקפים. הגוף והשכל שלך אומר- רגע, תעצור שניה, אני לא בנוי לזה, אני קטן, אני מפוחד, תפסיק לדחוף אותי. ואז גם יש לך פוטנציאל להרוס גם את ההתקדמות הקטנה והטובה שעשית. זה כאילו- אתה רוצה שצמח יצמח, אז אתה שם אותו ליד החלון, ומשקה אותו במים, ומדשן אותו, ושם לו מוזיקה, ומדבר אליו, ואז נכנס לאמוק, ומציף אותו במים, וצורח עליו- למה אתה לא גדל?!, קורע לו את השורשים בניסיונות דישון חוזרים. וזו פשוט גישה שלא עובדת. כי הוא לא יעמוד בזה. כי הוא ישבר. אז הפתרון פה לדעתי זה דבר ראשון- להנמיך ציפיות. להבין שאת ממוצעת ושבירה. לקבל את עצמך ולסלוח. לדעת מה המגבלות שלך. להפסיק להסתכל על אנשים אחרים ולדעת שאת יחידה ומיוחדת. כל פעם שהראש שלך מתחיל לספור חסרונות ובעיות- להגיד לעצמך- העולם נחמד, אני נחמדה, הכל בסדר, להרוג את החרדות כשהן קטנות. וכשאת שמה לב שמצליח לך ודברים מתחילים להסתדר להגיד לעצמך- כלום לא קרה, אני עדיין ממוצעת ושברירית, אני קרוב לוודאי אכשל, ואז אני אנסה שוב. להשתדל לא לחלום ולפנטז על ההצלחה המטאורית שלך- ללחוש לעצמך, אני קטנה, אני עושה צעדים קטנים, אני טועה, לא עשיתי שום דבר משמעותי, אני רק רוצה להיות שלווה ועצמאית פחות או יותר ולהנות ממה שיש וזה הכל. מוזר לא? הרי תמיד אומרים לך "תחלום בגדול", "מה שתחלום תשיג", "תדחוף חזק יותר"- ובכן, לאנשים עם חרדות קשות וקשיים זה קטלני. תקבעי לעצמך מטרות קטנות. והחשובות בהן- קבלה עצמית, רוך, חמימות, עצמאות ולא ניצחון, השלמה.