אפשר היה ישר לשאול אותי למה לעשות מחקר?

וכן, מסכימה, היעדר היצרנות או הפחתתו, לא להיות יעיל - לעצמך, לסביבה, לבית , שינוי תכניות (חברתיות למשל ובכלל), אכזבת ילדים/חברים/משפחה לאור ביטול או שינוי תכניות - כל אלה ועוד מביאים לידי דיכאון ברמה זו או אחרת.

השאלה המעניינת לרוב היא מה קדם למה - הדיכאון לכאב או הכאב לדיכאון?

לדעתי הכאב גורם לדיכאון 

כל עוד אין כאבים [פיזיולוגיים ] ולא חשוב מאיזו סיבה ,,אזי הסיכוי לדיכאון לא קיים.

עם אהבה ניכזבת זה סיפור אחר ,,

מנסיון אישי אני יכולה לומר שאם אין כאב אין דיכאון.

לפחות כך זה אצלי. ברגעים הנדירים שכלום לא כואב, הכל נראה אפשרי. העולם מחייך אליי, ואני בכלל לא מבינה מה היתה הבעיה.

פתאום חוזרת האופטימיות, אני שוב מתכננת תוכניות לעתיד. יודעת שיש עתיד. שזה אפשרי.

כשחוזר הכאב אני נזכרת, אבל לפחות זה נותן תקווה לפעם הבאה. כי אם זה עבר פעם אחת אז המצב הפיך...

מה שעצוב לי באופן אישי, שזה הפך להיות משהו אוטומטי. כואב לך? לך לפסיכולוג...

כאילו, אין מה לעשות עם המחלה שלך. אין דרך לטפל בכאב. אז לך לפסיכולוג לדבר על זה.. אולי הוא ינגב לך את הדמעות. זה לא התפקיד של הרופא.

ברור שצריך גם וגם. גם טיפול רפואי וגם טיפול נפשי. אבל משום מה זה הפך לרק טיפול נפשי...

אבחנה שגויה,

בוקר טוב,

מבינה ומזדהה איתך

אבל מוסיפה גם את העייפות/מותשות

שהם, אותי לפחות, מאד מדכאים.

לפעמים אני מצליחה להילחם בהם

אבל לרוב אני נכנעת במעטה של "הקשבה לגוף כי הוא נלחם" ופשוט ישנה :(

אבל מצרה על כך שכן לפני פרוץ המהומות בגופי הייתי גינגית לכל דבר בטמפרמנט ובהספק.

אפרת, את כל כך צודקת.

עייפות זה דבר מבאס.

במיוחד שהמילה עייפות זה ממש הגדרה עדינה ולא מדוייקת.

יותר כמו סוללות שנגמרות ואז הגוף מפסיק לפעול, עד שנחים ונטענים מחדש...

מבאס ברמות.

במיוחד שיש מה לעשות, ורוצים לעשות רק ש... צריך לחשוב על כל דבר קטן אם בכלל שווה לבזבז עליו אנרגיה. האם שווה לשלם את המחיר.. את העייפות שתגיע אחריו, וכמה עייפות תגיע אחריו. האם נהיה מושבתים אח"כ לחודש? או שנתאושש אחרי שנת לילה?

הכי אבסורד... לפעמים אני מרגישה כמו ההוא מהבדיחה...

זה שהגיע לקופת חולים וכל החברים שלו שאלו אותו, "משה, לאן נעלמת? לא באת לפה כבר שבוע"... והתשובה שלו היתה "מצטער חברים, הייתי חולה"...

:-p