לפי תאוריות האבולוציה, לפני בערך אלף מיליון שנה התכנסו כל מיני סוגי תאים ו"החליטו" יחד ליצור גוף אחד משותף רב תאי. תמיד התעניינתי באיך נוצרו בעלי החיים באבולוציה. לא כל כך התעניינתי באיך נוצרו החיים, או איך נוצרו התאים הראשונים ששחו בים הקדום אלא יותר באיך נוצרו שיתופי הפעולה הראשונים בין התאים השונים. בגלל זה גם רעיון הקיבוץ מצא חן בעיני והצטערתי שהוא די קרס כשהקיבוצים התעשרו. זה מזכיר לי גם מה שקרה לגופנו במאה שלנו כשנהייה המזון כל כך זמין. ההשמנה החלה להתפשט והבריאות לקרוס. התאים שלנו כמו חברי הקיבוץ כבר לא מסתדרים כל כך טוב יחד והמחלות מייצגות את הבעייתיות הזאת.   אבל רגע, בואו נחזור לתחילת שיתופי הפעולה בין ראשוני התאים. אז, לפני יותר מאלף מיליון שנה שחו כל מיני תאים בים הקדום (Proterozoic oceans). אני משערת שהיו הרבה טיפוסי תאים, כאלה שחיו בצמצום וזזו לאט וכאלה שזזו מהר ובטח היו צריכים הרבה מזון, כאלה שהתמחו בניצול יעיל של מרכיבי מזון מסוימים וכאלה שידעו לנצל הכל אבל בפחות יעילות, כאלה שהתרבו במהירות או אחרים שידעו לאגור מזון לימים קשים ואתם בטח יכולים להמשיך לדמיין איזה עוד טיפוסי תאים היו אפשריים בים הקדום.   ואז, כשנוצרה ההזדמנות להתחבר פיסית אחד לשני, ראו התאים המתחברים שיחד הם יכולים לשרוד יותר טוב מאשר לבד. כשכל תא היה יכול גם לתמוך וגם להישען על התאים השכנים אפשר היה לשרוד במצבים קשים יותר, וכך החלו להיווצר היצורים הרב-תאיים הראשונים שהיו אבות אבות אבות... אבותינו.   שמעתי שהיצורים הרב-תאיים הראשונים היו דומים קצת לבני משפחת הנבוביים או לאצות אדומות הנראות כאן בתמונה של רשימה זאת. הרב-תאיים האלה התרבו והתפתח והשתנו וכמובן נוצרו במהלך הזמן המון צורות חיים, אבל בואו נעשה קפיצת דרך בזמן ונגיע אלינו – האדם שאת תאיו אנחנו מכירים כבר די טוב.   נקודה שכדאי להתייחס אליה היא מי הוא האחראי על כלל התאים הפועלים יחד? מה שהיה קרוב לוודאי פשוט בהתחלה כשהיו מעט תאים הפך למורכב עם התפתחות בעלי החיים ועוד יותר מורכב עם התפתחות האדם. זה לא מנושאי הרשימה הזאת לדון בשאלה מיהו ה"אני", אבל בואו נתייחס ל"אני" כאל הקובע איך לנהל את יחסי הגומלין בין כל התאים שלנו ונסכים שהיתה לו צורה פשוטה לפני התפתחות המודעות האנושית. הנקודה הרלבנטית לדיון כאן היא איך מתחלק הניהול בין תהליכים קבועים שאינם משתנים, תהליכים אוטומטיים ותהליכים רצוניים. בתנאי פתיחה אלה, תחשבו על אבות התאים ובואו ננסה לתאר את מקור שיתוף הפעולה בין אבות תאי השומן ובין ה"אני" הקדום.   לא קשה לתאר מה הציעו אבות תאי השומן לרב-תאיים הראשונים. תאי השומן יודעים לאגור מזון וכך בטח "אמרו" (בשפה ביולוגית) לרב-תאיים: "אתם תשיגו ותעבירו לנו מזון ואנחנו בתמורה נארגן ונשמור עליו וניתן לכם אותו בזמני רעב."   על זה "ענה" להם ה"אני" הקדום: "מסכים, אבל בתנאי שאני אחליט כמה ומתי יישלח למאגר וכמה ומתי ישתחרר"   "בסדר", השיבו תאי השומן, "אבל בלי טרטורים. אנחנו לא יכולים בקלות לעבור ממצב של אגירת שומנים למצב של פיזור שומנים ולכן אנחנו נעבור לפיזור רק כשתוכיחו לנו שאין ברירה ושאין שום דרך להשיג מזון מבחוץ"   ה"אני" הקדום חשב וחשב על איך להוכיח שבאמת אין ברירה ואז צץ לו רעיון חכם, "לפני שאבקש מכם תאי השומן לוותר על מאגריכם אני אתחיל לפרק קצת מהחלבונים החשובים לי וזאת כדי להוכיח שבאמת אין ברירה"   ואז הוסיף ואמר לתאי השומן, "כדי למנוע מכם לאגור כמויות שומן ענקיות שיכבידו על כל המערכות שלנו, הרשות לאגירה ניתנת רק כשמצבי מצוקה צפויים. במצבים נוחים ולא מדאיגים אתם לא תאגרו שומנים".   על זה השיבו תאי השומן, "בסדר, אבל אם נאלץ לוותר על מאגרנו, אנחנו רוצים שבהזדמנות הראשונה כשיהיה מזון זמין אנחנו נהיה הראשונים בין כל מערכות התאים לקבל חזרה את האנרגיה שנלקחה מאתנו"   וכך נחתם ההסכם בין תאי השומן והרב-תאיים. ומאז קשה לרזות לאורך זמן כי תאי השומן רוצים חזרה את השומן שויתרו עליו בהרזיה...ואנחנו חייבים לשנות את תנאי המערכת כדי לרזות באמת ולהוכיח ש"אין כבר סיבה לדאגה"... נ.ב. מעניין מאמר ב- PNAS על התנהלות נמלים מראה כי כשהתנאים קשים מצליחות יותר הנמלים המשתפות פעולה בעוד כשהמטלה קלה מצליחות הנמלים הפועלות לבד. אני מעלה את זה כאן, כי אני כביולוגית רוצה לקדם את ההסתכלות לא על טוב או רע אלא על מתאים למצב אחד או מתאים למישנהו. הבנת היתרונות של סיטואציה, כמובן גם בהשמנה, עוזרת למציאת הפתרון הנכון עבורנו לבעיה.