תמורה תודה על הפוסט. (איך זה שפספסתי דווקא אותו...)
התמונה והנוסחה כ"כ חמודים ומעלים חיוך (עצוב)
מבינה כ"כ על מה מדברת...
חייב זאת באמת מילה נוראית. שום דבר לא קל או מפתה כשמצמידים לו את המילה הזאת.
שמעתי פעם המלצה לוותר עליה לחלוטין לטובת לבחור. שבבחירה יש רצון והתאמה לכוחות שלך.
אז או שצריך לשנות את המונחים וההתייחסות או את המטלות...
אצלי אין תביעות כבדות מאוד מעצמי כמו שהיכולות שלי ממש נמוכות
(והם נהיות יותר ויותר נמוכות עם הזמן אבל תמיד בפיגור אחרי התאמה של הציפיות מעצמי)
וגם לא שמעתי "את חייבת" מהורים וסביבה שהפנמתי - גם בזה שונות.

נראה לי שקשור בערך לנושא ומתחשק לשתף - אחת השיחות הכי מעניינות ב"שיחת נפש", תוכנית ראיונות עם כל מיני אישי ציבור של הפסיכולוג יורם יובל, היתה עם רונאל פישר עורך דין מצליח (ואדם שאני יכולה להקשיב לו שעות בלי להשתעמם) שסובל מגמגום מאז שהיה ילד. מספר שאמא סירבה להקשיב לכל אלה שנזפו בה שלא לוקחת אותו לקלינאית תקשורת ושהוא מעולם לא טופל בבעיה. שהיא ראתה רק מה שטוב וחזק בו והתעלמה לחלוטין מהבעיה... ניהלה איתו שיחות החמיאה לו שחכם ומעניין... וזאת ההמלצה שאומר שנותן להורים לילדים שסובלים מגמגום שפוגש (דומה למה שכתבת) - לא להתמקד במה שחלש אצלם (וכנראה לא יהיה חזק מאוד אף פעם) אלא לפתח ולהעצים את הילדים במקומות שהם מוכשרים וטובים.

 שלום תמורה,
פוסט כ"כ נוגע ללב ואמיתי. כשמסירים "גלגלי הצלה" ,מורידים שיריון הגנות  נעשים פגיעים וזה כ"כ מפחיד.למה ,לעזאזל, צריך לכאוב?
וויניקוט,אחד התיאורטיקנים החשובים, אומר שכשמתרחשת שבירה נפשית היא בעצם הגנה כנגד הפחד הנורא של התמוטטות ראשונית שהתרחשה בשחר ינקותינו. זה הפחד מדיסאינטגרציה, פחד מוות מהתפרקות.. הפחדים ה"קונקרטיים"יותר המאוחרים בחיים,באים להגן מפני אותו פחד ראשוני מאיים ומכלה.המקום הזה של החרדה הראשונית נובע,לדעתו ,מאחזקה אימהית לא מותאמת דיה לצרכי התינוק ואז נוצר חסך.
בטיפול  פסיכותרפויטי ,הנוכחות הטיפולית המחזיקה  ,הימצאות במקום בו נמצא המטופל,מאפשרת צמיחה  ,מתוך הביחד מטפל-מטופל.
ולך,תמורה, כל הכבוד על התהליך שאת עוברת,על המודעות וגילוי הלב.